ד״ר מרים מישורי לא רואה בעצמה פורצת דרך. “אני לא הקמתי שום דבר”, היא טוענת, “לפני היו גדולים חכמים ורבים”. אבל די בשיחה קצרה עמה כדי להבין: מדובר באחת הנשים העיקשות, הסקרניות והחרוצות שהשפיעו, גם אם בשקט, על רפואת העיניים בארץ.

המסלול שלה היה רחוק מלהיות פשוט. ב-1950 התגייסה לבה”ד 12, ובהמשך ביקשה להצטרף לעתודה האקדמית. תוך כדי ששירתה כפקידה במטכ״ל היא ניגשה למבחנים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, אך הרמטכ״ל דאז, יגאל ידין, מחק את שמות הנשים מרשימת המועמדים. היא לא ויתרה.

אחרי הצבא נסעה ללמוד רפואה בהולנד, ואחרי שלוש שנות לימודים בהולנד, שבה לארץ והשלימה 3 שנות לימודים נוספות בירושלים. היו אז 4 נשים מתוך 56 תלמידים, ״להיות רופאה-אישה היה נחשב אז חסרון משמעותי״ מסבירה ד״ר מישורי.

את ההתמחות עשתה בבילינסון. כשהשלימה אותה וחיפשה מקום עבודה כבכירה, היא נדרשה לשלב בין עבודה לבית – בעלה היה מוזיקאי שעבד הרבה בערבים, והיא היתה האמונה על הטיפול בילדים, ועל כן לא יכלה לעשות תורנויות לילה. היא התחילה לעבוד במשרה משולבת בצה״ל כרופאת עיניים תעופתית, וחילקה את זמנה בין חיל האוויר לבית החולים – שלושה ימים בביה״ח ושלושה ימים בצה״ל.

ד״ר מישורי פיתחה והמציאה את תחום רפואת העיניים בתעופה. היא מספרת איך חיפשה מקורות ושיטות בספרות, ועברה בין בסיסים והרצתה לטייסים על ראיית לילה, אשליות ויזואליות, וכיצד למנוע ורטיגו (מצב בו הטייס מרגיש שהמטוס נמצא במצב שונה ממה שהוא נמצא במציאות, שכיח במיוחד בטיסות לילה כשקשה להבדיל מה השמיים ומה הארץ). אפילו התנסתה בטיסה בעצמה – וכשהטיסה מטוס בלילה חוותה ורטיגו אמיתי, ולהבין עוד יותר לעומק את עולמם של הטייסים. ״היום זה כבר לא אקטואלי״ היא מספרת, ״הכל ממוחשב, הטכנולוגיה בחיל האוויר מפצה על הקשיים שאז פתרנו באמצעות טכניקות ותרגילים״.

במקביל לעבודתה בצה”ל פתחה מרפאה פרטית בביתה כדי לתמוך כלכלית בהוריה. לאחר מותם, תרמה את הכספים ללב”י. בהמשך עבדה גם בשיבא, ובבילינסון שם המשיכה בהתנדבות אחרי הפרישה. בגיל 70, לראשונה, החלה לעבוד במרפאה של קופת חולים במכון מור – ועד גיל 90 עוד עבדה שם וקיבלה מטופלים.

מעבר לעבודה הקלינית, ד״ר מישורי פעלה גם למען לקויי ראיה. בדקה בהתנדבות תלמידים בכיתת עיוורים בבית ספר, וזיהתה תלמידים שראייתם הייתה טובה דיה למעבר לכיתה רגילה – מעבר ששינה את מסלול חייהם. בנוסף, פעלה לכך שתעודת העיוור תכלול גם את “כבדי ראייה”, ולא רק “עיוורים” – אבחנה משמעותית בזכויות ובזהות.

המרפאה הקטנה מלאה בתמונות ותעודות הוקרה והערכה, היא מספרת שנבדקו אצלה מעל 30 זוכי פרס ישראל. ולמרות הכול, היא אינה מתרפקת על התהילה. את הישגיה היא מייחסת לאהבת המקצוע. “פעם, לא היו הרבה התמחויות, וכל רופא עיניים היה צריך לדעת קצת מהכל. אני חושבת שזו הסיבה שאני עדיין מתעניינת”.

לפני שנתיים וחצי, בדרכה מהפורום הקליני באוניברסיטה לאופרה, מעדה ושברה את צוואר הירך. רק אז, לראשונה סגרה את המרפאה. והיום, עוד רגע בת 94, ד״ר מישורי קמה כל בוקר ב־4:30 לשחות, להתעמל ולצעוד, וגם היום – היא עובדת. ״אבל זה כלום״ אומרת ד״ר מישורי, ״רק כמה חולים ספורים בחודש שממש מבקשים״.

ד״ר מרים מישורי לא תמהר לקרוא לעצמה פורצת דרך, אבל קשה לחשוב על מילה מתאימה יותר, כאישה וכרופאה, והיה לי כבוד גדול ותענוג גדול להכיר אותה.


ד״ר מרים מישורי במרפאה הפרטית שבביתה בתל אביב


על קירות המרפאה תלויים עשרות תמונות ומכתבי הוקרה והערכה


גם היום ד״ר מישורי מקבלת מטופלים במרפאתה (״אבל רק כמה ספורים בחודש״).
בתמונה הקטנה - פרופ׳ שטיין