ראיון עם פרופסור רירי סילביה מנור, זוכת פרס מפעל חיים של איגוד רופאי העיניים בישראל, משוררת, סופרת. "..... חולים, נכנסו אצלי כמספר בתור וייצאו כל אחד כאדם יחיד במינו ...."

האיבר היפה ביותר

בגוף

הוא התנועה.

 

זו שאני-ממשיכה להיוולד,

זה שהייתי –עוד לא תם

 

איפה גדלת ומתי התחלת להתעניין בספרות ושירה ?ומדוע נרשמת לפקולטה לרפואה דווקא ?

נרשמתי לרפאה לגמרי במקרה. נולדתי וגדלתי בבוקרשט ,רומניה ,אצל אימא עקרת בית ואבא איש עסקים מאד מוצלח. האהבה לספרות וכתיבת שירים התפתחה אצלי מגיל 7 על ידי אהבתי הראשונה וגיבור ילדותי :סבא HERMAN ZUCKERMAN  שידע לספר בשפה ספרותית עשירה והיה קונה לי כל הזמן חוברות וספרים. את השיר הראשון כתבתי לכבודו  בגיל 9 ועד שעזבתי את רומניה בגיל 24 היה לי כבר חומר לספר שירה אך לא שלחתי לפרסום כי בזמני ,תחת   דיקטטורה קומוניסטית, פרסמו רק שירים שמשבחים את המשטר. היה מרשם לשירים שפרסמו: כמות גדולה של השם סטאלין או הרודן הרומני . כמות מסוימת של מילה קומוניזם ואושר קולקטיבי, כמה טיפות של צורך להשמיט את "האויב הבורגני הקפיטליסטי" ומעל כל אלה לפזר  כמה פירורי של אהבה מולדת.  לכן  לא שלחתי לפרסום שירים. ברם לאורך כל הבית ספר המשכתי לקרא ספרות יפה ,ארגנתי את המסיבות בית הספר ושיחקתי בתיאטרון ואת הכסף הראשון הרווחתי בחיי היה בסרט קולנוע בגיל 15. בגיל 18 נאלצתי להיפרד מהחלום להירשם לספרות ופילוסופיה או לבימוי קולנוע .אלה היו למעשה הפקולטות להפצת  דוקטרינה קומוניסטית בציבור .החלטתי שבורת לב שעלי לוותר על כל מה עניין אותי באמת ולהירשם  לפקולטה מדעית כל שהיא כי שם לא לימדו רק פוליטיקה. בחרתי בין ארכיטקטורה, הנדסה ורפואה לגמרי במקרה את הרפואה ,הרי לעולם לא חלמתי להיות רופאה בגיל ילדות.

היה מאד קשה במיוחד שבשנתיים הראשונות לימדו חומרים יבשים ומשעממים בעיניי כאנטומיה ,פרזיטולוגיה ,כימיה ,פיזיקה וכדומה. הייתי לדעתי הכי צעירה  בשנה שלי, בת 18 כאשר  רוב רובם שם היו סטודנטים  שניסו כמה שנים להתקבל לרפואה ורפואה היה חלום חייהם ודיברו רק על רפואה. למען האמת המשכתי להתעניין ולקראו ספרות יפה ובאולם ההרצאות  אם היה מרצה טוב  הייתי יושבת בשורה ראשונה של האולם אך אם היו מרצים  משעממים  הייתי תמיד  יושבת בשורה אחרונה  עם ספר של צ'כוב למשל על הברכיים. בזמן הבחינות הייתי נסגרת בבית חודש ולומדת מאד אינטנסיבי את  הנדרש  ואכן קיבלתי ציונים מאד טובים אפילו סיימתי אוניברסיטה עם ציון  9.75 על הדיפלומה אך אהיה כנה: אמרתי לכולם ש"גם אם הייתי בפקולטה לסינית הייתי מקבלת ציון טוב אך מה לעשות, אינני אוהבת את הרפואה כי צריך לזכור כה הרבה בעל פה ולי לעולם לא היה סוג כזה של זיכרון.

מתי שינית את דעתך? כיצד השתלבה הרפואה עם השירה ואולי השפיע זו על זו אצלך?                                                                              הדרך לשינוי דעתי הייתה ארוכה.. עליתי בשנת 1960, התגוררתי בצריף 223 א בקרית חיים  ומיד ילדתי אכן לא יכולתי ללמוד עברית באולפן ובמעברה דיברו רק רומנית. כעבור שנה כשקיבלנו שיכון בבת ים אז ,למען סיום רפואה, התחלתי את השנה הסטאז' בבית חולים דונולו-צהלון. באתי לעבוד אך  לא ידעתי אף מילה בעברית ואף אות כתיב. לא הבנתי מה מדברים בביקור ולא ידעתי לקרוא את הכתוב בגיליון. למזלי כולם היו מאד נחמדים ועזרו. במוחי הייתי מעמידה אנשים בתור : שאלתי מה זה מילה אחת את מנהל המחלקה, אחר כך מילה אחרת את סגנו ואחר זה את יתר  הרופאים ובסוף את האחות הראשית וכדומה. כעבור שלושה חדשים מאשר התחלתי את הסטאז'  לקחתי לי דוגמא של גיליון חולה ו"העזתי " להתבודד עם  הוריו של ילד מאושפז ולנסות לכתוב אנמנזה הראשונה בעברית. זה לקח שלוש שעות, אני הייתי מותשת. ההורים היו מעולפים, הילד נרדם אך העיקר :סיימתי והבאתי את  הדפים למנהל המחלקה  בגאווה של תרנגולת אחרי שהטילה  ביצה. בכל אופן אחרי עוד חודשיים הצגתי מקרה בעברית !

הבנתי שאחת מהסיבות שלא אהבתי את הרפואה ברומניה הייתה ששם דיברו הרבה תיאוריה ועשו מעט מאד פרקטיקה.כאן  נתנו לי להיות אחראית  על חצי מחלקה פנימית למשל ,עשיתי תורנויות,פתרתי לבד הרבה בעיות.היה די מפרך כי עבדנו כל יום עד 6 בערב והייתי תורנית לילה פעמיים בשבוע אך למחרת עבדנו כרגיל. בינתיים היגיעו ארצה הורי וסבא  וגרנו כולנו כשנה בדירה קטנה.     

איך בחרת אחר כך להשתלם בעיניים?

בחרתי גם דרך מקרה.  הסיפור היה שבהתחלת שנות ה60 באו המון רופאים מומחים לארץ ואנשי אוניברסיטה מבריקים בני 40 50 התבקשו להחליף מומחיות כי לא מצאו עבורם אפילו מקום עבודה בסניף קופת חולים. אמרתי לעצמי שאם התמזל מזלי ובאתי ארצה כה צעירה עלי לבחור מומחיות מבוקשת כאן  כך שאחרי חמש שנים של השתלמות תהיינה  לי עבודה באיזה סניף קופת חולים. על קריירה ברפואה לא חלמתי כי עדיין לא חשבתי שאני-ספוגה ספרות יפה ושירה- אהיה מתאימה לזה.

לשאילתי "מה הם המקצועות שגם בעוד חמש  שנים יהיו מבוקשות " התשובה הייתה : רק 3 מקצועות ברפואה עדיין  מחפשים מומחים: הרדמה, פסיכיאטריה ועיניים. רק על הרדמה ידעתי מה זה ואמרתי לעצמי שבטח אירדם לפני החולה! על שתי מקצועות אחרים לא למדתי כמעט באוניברסיטה ולא ידעתי דבר.בקשר לפסיכיאטריה בעלי אז פסק:"או אני או בית חולים רוח" והיה לי כבר תינוקת.אז בחרתי עיניים !

מקום עבודה מצאתי רק בבית חולים עפולה ועברנו לגור  באחד מהבניינים שבחצר בית חולים .אז החולים אחרי ניתוחי ירוד היו נשארים באשפוז כ10 ימים ,למחלקה היו 20 מיטות וכמה משרות לרופאים. היינו רק שניים: אני והמנהל שהיה גר בחיפה, אז הפכתי מרגע ראשון גם לרופאת בית גם לסניורית גם לסגנית של המנהל!

לבקשתי הנהלה אדמיניסטרטיבית של הבית חולים השיגה לנו ציוד מעולה לבדיקת חולים  כי טענתי שאין שום סיבה שפציינט מתל אביב יטופל בתנאים יותר מתקדמים. הייתי כל שבוע נוסעת למפגש פוסט גראדאוט בתל אביב ושואלת רופאים כל אחד בשטח מומחיותו על חולים בעיתיים, הולכת לתל השומר כל שבת שיכולתי לביקור של פרופ שטיין. בסוף השנה 1966 ארגנתי גם כנס אופטלמולוגיה ארצי הראשון בעפולה והתקבלתי לסיים ההשתלמות בבית חולים בילינסון.

ומתי בחרת  בנוירואופתלמולוגיה כתת מומחיות?

כאן לא רק שלא בחרתי אבל התנגדתי נמרצות. מנהל מח נוירוכירורגיה בשנות אלה בבילינסון היה פרופ הרדן אשכנזי  , גאון בעל שם בינלאומי,  הוא ראה חשיבות עליונה לבדיקות עיניים כי בלי קיום אז של  C T  היה מחליט לעתים אם לבצע ניתוח או לא לפי הבדיקות. אף רופא עיניים במחלקה אז לא רצה התנגשות עם הפרופסור הרציני הזה  ונתנו לי,אחרונה שבאתי, להיות יועצת למחלקה נוירוכירורגית. ואני הגעתי עד למנהל הבית חולים, מחיתי בכל כוחותיי, אמרתי שבעפולה לא הייתה מחלקת נוירוכירורגית ,שאין לי כל ידע ושאין בארץ בנוירואופתלמולוגיה ללמוד ממנו. שום דבר לא עזר והגעתי רועדת מפחד לתפקיד החדש. אבל פגשתי מנהל מאתגר, שיכולתי ללמוד ממנו לא רק רפואה אלא שיטה מחשבתית שלמה ודווקא גיליתי שכאן יש הרבה מקום ליצירתיות, ללמוד כל פעם דבר חדש במיוחד שהמקרים אחד לא היה דומה לשני ונתנו חומר למחשבה.היה מה ששנים חיפשתי ברפואה : היגיון.

פעם בשבוע היה לי יום שלם בחדר ניתוח כלכל הרופאים אך ראיתי שרוב הניתוחים לא נותנים למשתלמים לבצע ושמאידך אין  לי זמן דרוש להשתלם בנוירו אופתלמולוגיה, אז הלכתי יום אחד למנהל מח עיניים ואמרתי לו שאני רוצה לוותר  על יום בשבוע בחדר ניתוח ולעבוד במקום זה כל היום במרפאה "ON MY OWN” רק עם מקרים בנוירואופתלמולוגיה. כיוון שכולם רצו חדר ניתוח המנהל לא התנגד וככה התחלתי בעצם באופן עצמאי מרפאה ראשונה בארץ מוקדשת רק לנושא אחד והוא בנוירו אופתלמולוגיה. אז התחילו לשלוח לי לייעוץ מיקרים לא רק מנוירוכירורגיה אלא גם מילדים, מנוירולוגיה , מאנדוקרינולוגיה והצורך בבדיקה בנוירו אופתלמולוגיה גדל. ביום האחרון של חיי אבא שלי חולה סרטן בא ארצה המאמר הראשון שהתפרסם לי והוא החזיק הAJO  ביד והיה כה מאושר ואמר: "אם פרסמו אותך בAMERICAN JOURNAL OF OPTHALMOLOGY  אז את בדרך הכי גבוה שיש ברפואה."ואני אמרתי לו שאיך הוא מדבר, זה לא יהיה ולא יקרה   כי טרם הייתה לי קביות והייתי צריכה להלחם להישאר בבית חולים וצרות לא חסרו דווקא שלא נחשבתי לרופאה לא טובה. אבל נכון שאצלי הכול נמחק ברגע שראיתי חיוך של חולה מרוצה. בשנות השבעים נפתחה בבילינסון היחידה הנוירו אופתלמולוגית הראשונה בארץ וראיתי רק מיקרים נוירו אופתלמולוגים. ב1978 השתלמתי ביחידה נוירו אופתלמולוגית של פרופ' הויט בסן פרנסיסקו.

בהתחלת שנות ה80 באו ארצה מהשתלמות בנוירו אופתלמולוגיה בארצות הברית פרופ' יוחנן גולדהמר ודר יצחק גוטמן. הזמנתי אותם אליי הבייתה כל 2-3 חדשים ביחד עם עוד רופאים נוירוכירורגים, נוירולוגים ,נוירורדיולוגיים בחוג של הצגת מיקרים ובסוף ארוחה שהכנתי וקרנו לזה חוג נוירו גסטרו אופתלמולוגיה!

ב1990 מיד  עם מותו של צאושסקו ברומניה נתקבלה בקשה לעזרה רפואית ונשלחתי בגלל שדיברתי רומנית. ארגנתי ניתוחים בישראל של  80 עיוורים ,רופאים רומנים באו להשתלמות בארץ ורופאים ישראלים באו להרצות  ברומניה .עיוור שהתחיל לראות אמר :"האור בא מתל אביב!"

ב1995 פתחתי יחידה ארצית לנוירו אופתלמולוגיה בבית חולים מאיר כפר סבא בעזרתו הרבה של פרופ' אהוד אסיה וב1996 הקמתי כנס שנתי לנוירו אופתלמולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

ב 2001 יצאתי לפנסיה אבל מיד התחלתי לעבוד יום שלם בשבוע בבית חולים רבין. עבדתי והשתתפתי בפעילויות המחלקה עד20  במרץ 2022 כאשר עבדתי לאחרונה 8שעות עם מסכה ,הבנתי שזה מסוכן עבורי והתפטרתי בגיל 87. עבדתי ברפואה בארץ מ1961 עד 2022.אך גם בשנים אחרונות אני שומרת המבט על התפתחות ברפואה ומשתתפת עדיין לעתים בישיבות המחלקה הנפלאה שלי תחת הנהלתה של פרופ' בכר.

מתי התחלת לכתוב שירה בעברית ומתי חזרת לכתוב שירה ב רומנית?

20 שנה הראשונות בארץ היו שנים של לימוד שפה ,ארץ ,מקצוע חדש ואולי היו עוד סיבות אישיות שלא כתבתי ולא חשבתי שאכתוב עוד פעם שירה,חשבתי ששירה זו כאדמת –מחלת ילדות.

אך בסוף שנות ה80  היו לי  שינויים גדולים של התפתחות אישית,של גילוי אמת פנימי והתבגרות אמיתית ,אפילו סערת רגשית וגם גירושים. והנה יום אחד ישבתי בשפת הכינרת ושם בא לפגישה איתי בהפתעה את השיר הראשון בעברית. מאז לאורך השנים כל רגעי כאב,התרגשות, קסם וסימני שאילה התגבשו  אצלי בשירים. לדעתי זה לא פלא שכתבתי גם שירים וגם מחקרים רפואיים כי המציאות של השירה דומה למציאות של האמת המדעית: אותם מגרשים ממוקשים על ידי סימני השאילה. בעצם קידום אפשרי רק דרך PERPETUM MOBILE של סימני השאילה. ובעיני הקיר המסוכן  גם למדען גם למשורר זה הקיר שבנינו בתוך המוח פעם ושמונע מאיתנו לראות את האמת האחר. 

בכל אופן פרסמתי ספר שירים  ראשון "נדודי ערות" בשנת 2000 ודליה רביקוביץ קראה ואהבה הספר וזה מאד עודד אותי ללמוד שירה עברית, להשתתף במפגשים ספרותיים וללמוד ושוב לכתוב. פרסמתי בעיתונים וב2014 פרסמתי ספר שירה שני "הגיל המדומה" הפעם עם מילים יפים על גב הספר כתובות על ידי נתן זך. כמו כן  אחרי 40 שנה הפסקה התחלתי שוב לכתוב גם ברומנית. היום אני כותבת בשתי שפות במקביל ויש לי חמישה ספרי שירה ובין גיל 80 ל90 פרסמתי שני רומנים :"להתראות פליני" ו"חיי עם פרנסיסקו גויה". עוד מעט יצאה בעברית עוד ספר שירים "הפיל מנייר."

  
אחד מפעילותי בקירוב בין סופרי רומניה וסופרי ישראל זה שהקמתי ביחד עם הסופר סמי מיכאל ואשתו רחל עמותה שפעלה בהתאם ועל ידי כך 13 סופרים ישראלים חשובים וביניהם עמוס עוז, סמי מיכאל, צרויה שליו, נורית זרחי היו ברומניה בכנסים בינלאומיים וכל כתבי עמוס עוז תורגמו לרומנית והוא מאוד מוכר ומוערך. גם בתל אביב ארגנתי ערבים מוקדשים למשוררים רומנים.

כיצד השתלבו בחייך הרפואה עם השירה וכיצד השפיע זו על זה?

כל פעם שחולה עמד מולי זה שאני משוררת תרם כנראה להבנת הפסיכולוגית ,להזדהות עם הכאב שלו ועם מי עומד מולי ותרם להתנהגות בהתאם. החולה תמיד הרגיש שאני על ידו ובעדו. כמו כן זה שאני עם סוג תכונות מוח של משוררת תרם ללא ספק למציאת רעיונות באבחנה של החולה. מאידך, בכתיבת שירים לא כתבתי שירים קשורים לרפואה עאול פי רוב. יוצא דופן היה כאשר הביאו לפני נערה בת 16 מחיפה שהתעוורה אחרי ניסיון התאבדות עקב אהבה נכזבת והיה לי מאד קשה לקבל שאינני יכולה לעזור לה. השיר עשה היסטוריה כי היה מקרה ללא תקדים שפרסמו שיר בעיתון מדעי וכן פרסמו באנגלית השיר בJOURNAL OF NEUROOPTHALMOLOGY  לפני כשלושים שנה.  השיר: לשווא אני רופאה.

למרות הכאב והלחץ הבלתי נסבל שחשתי לפעמים -  היו דווקא המשברים בחיי אלה שגייסו מקורות אנרגיה פנימית מבורכות אשר שינו ובנו אותי כאדם וכאישה.  

ובקשר לרפואה: אם אני מכבדת את עצמי על דבר מה זה לא בגלל מספר הפרסים שקיבלתי והפרסומים אלא בגלל היושר ובגלל שלמרות  המחיר הכבד ששילמתי לפעמים–נלחמתי תמיד למען טובת החולה  . המלצתי  לרופאים הצעירים :להיות נאמנים לעצמם ולשלם את המחיר.