פרופ' אילזה נברצקי: חלוצת האורתופטיקה והפזילה בישראל; מאת דניאלה לפידות
פגישה אישית עם פרופ' אילזה נברצקי – הכוהנת הגדולה של האורתופטיקה והפזילה בישראל – הייתה עבורי, כאורתופטיסטית, חוויה מרגשת ומעוררת השראה. בבית הקפה הקטן שבביתה, לצד עוגות נפלאות, ישבה מולי אישה עדינה וצנועה, שפתחה בפניי את סיפור חייה יוצא הדופן.

מהגרמניה של שנות ה-30 אל ארץ ישראל
פרופ' נברצקי נולדה בעיירה קטנה סמוך לברלין. את לימודי הרפואה החלה באוניברסיטת פרייבורג, אך נאלצה לברוח מגרמניה הנאצית בשנת 1933. היא השלימה את לימודיה בפירנצה, איטליה, ואף ביצעה שנת התמחות ברפואת ילדים. בשנת 1938 הגיעה לארץ ישראל כתיירת, לביקור אצל אחותה. כדי לקבל אישור שהייה, נאלצה לצאת ללבנון לשלושה ימים ולשוב במסגרת סידור מיוחד שאיפשר לה להישאר בארץ.

תחילת הדרך המקצועית בארץ
בתחילה עבדה בהתנדבות במכון לחקר הסרטן של פרופ' דולג'ינסקי, פתולוג ידוע, במעבדה בבית שטראוס. לפרנסתה עסקה בעבודות מזדמנות. בשנת 1941 החלה לעבוד במחלקה לטיפול בסרטן בבית החולים הדסה, תחת ניהולו של פרופ' הלברשטטר. באותם ימים, העסקת נשים רופאות הייתה נדירה, ורק גיוסם של רופאי הדסה לצבא הבריטי אפשר לה ולרופאות נוספות להשתלב בעבודה רפואית – בתמורה לדמי נסיעה ואוכל בלבד.

פריצת הדרך בתחום רפואת העיניים
בשנת 1943 הצטרפה למחלקת העיניים בהדסה, שם התקבלה כרופאה מן המניין למרות הספקות שהביעו בתחילה. בשנת 1947 נשלחה ללונדון להשתלמות במורפילדס ובוסטמינסטר, שם התמחתה בפזילה ובאורתופטיקה. עם שובה ארצה, פתחה מרפאת פזילה נפרדת – הראשונה מסוגה בישראל – והחלה לבצע ניתוחי פזילה "על פי הספר". במהלך השנים ביצעה כאלף ניתוחים ונחשבת לחלוצה בתחום זה בארץ.

חדשנות והקמת מוסדות
בשנת 1951, עם הגעת ציוד רפואי מתקדם, עברה מרפאת הפזילה לרחוב הנביאים בירושלים. בשנת 1957 יצאה לשנת שבתון בסן פרנסיסקו, שם ניתחה מקרים מורכבים שטרם טופלו בישראל. שנה לאחר מכן פתחה את המרפאה לראייה ירודה בהדסה, ועסקה גם בניתוחי אבלציות לפי בקשת פרופ' מיכלסון.

הקורס הראשון לאורתופטיקה בישראל
שיא פעילותה החינוכית הגיע בשנת 1965, כאשר פתחה את הקורס הראשון לאורתופטיקה בישראל, בתמיכתו של פרופ' מיכלסון. הקורס נמשך שנתיים, היה אינטנסיבי במיוחד, וכלל שיעורים מקיפים וסטאז'ים בבתי חולים ברחבי הארץ. עד לפרישתה ב-1973, ניהלה את בית הספר ביד רמה.

הקורס זכה להכרה ציבורית רחבה, ובכתבה שפורסמה בעיתון על המשמר בשנת 1966 נכתב כי "השימוש במדע הטרואופטיקה, העוסק בתיקון ראייה של ילדים באמצעות תרגילי עיניים מיוחדים, יורחב בישראל עם פתיחתו של קורס ראשון להסמכתן של 12 אחיות במדע חדש זה". ד"ר ק.י. מן, מנכ"ל הדסה, שיבח את תרומתה של פרופ' נברצקי, והדגיש את חשיבות הקורס לקידום רפואת העיניים לילדים. לצידה של נברצקי פעלה גם ג'ניפר בלצפורד, טרואופטיסטית מאנגליה, שהעידה כי לפחות מחצית ממקרי הראייה הלקויה אצל ילדים ניתנים לריפוי מוצלח – ואף נגמלו ילדים רבים מהצורך במשקפיים.

פרופ' מיכלסון עצמו ציין כי "בטיפול זה ניתן לתקן פזילות או היעדר איזון בפעולות שרירי העיניים", והדגיש את חשיבות ההתערבות בגיל צעיר.

תרומה לילדים עם לקויות ראייה
לאחר פרישתה, הצטרפה ליחידה למניעת עיוורון שהקים פרופ' מיכלסון בבית שטראוס – היחידה הראשונה בישראל לטיפול בילדים עם ראייה ירודה. היחידה שירתה ילדים שלא הוגדרו כעיוורים אך סבלו מליקויי ראייה חמורים. הצוות כלל רופא עיניים, אופטומטריסט, פסיכולוג ועובדת סוציאלית, ופעל בשיתוף פעולה עם מערכת החינוך המיוחד.

מורשת מדעית וחינוכית
פרופ' נברצקי הייתה דמות מרכזית בכנסים רפואיים ובאיגוד רופאי העיניים בישראל. היא שימשה כראש החוג לרפואת עיניים-ילדים ופרסמה מאמרים רבים בנושאי פזילה, ניתוחי פזילה ואמבליופיה, שהתפרסמו בכתבי עת בינלאומיים מובילים.

סיום
פרופ' אילזה נברצקי הלכה לעולמה בשנת 1997 לאחר שנים של תרומה עצומה לרפואה בישראל. דמותה ממשיכה להוות השראה לדורות של רופאים ואורתופטיסטים, ולזכרה נותרו מוסדות, מאמרים, ובעיקר – הדרך שפרצה עבור נשים ורופאים בתחום רפואת העיניים.