בעולם רפואת העיניים יש לא רק עדשות, ניתוחים ומכשור – אלא גם רופאים, שהותירו אחריהם מורשת של ידע, השראה ואנושיות. דרך עיניהם אנו מציצים אחורה – אל תחילת הדרך, אל האתגרים, אל רגעי הגאווה וההתרגשות – וגם קדימה, אל מבט מפוקח ומלא ניסיון על עתיד התחום.
הפעם אנו מארחים את פרופ' פנחס נמט, אשר שימש כיו"ר איגוד רופאי העינים וכמנהל המחלקה באסף הרופא (1989-2001). איש רב פעלים וזוכה פרסי מפעל חיים ממספר ארגונים: פרס רופא למופת מטעם משרד הבריאות, מטעם איגוד רופאי העינים, עמותת העין, ופרס רופא למופת מטעם עמותת עלה.
את הראיון עם פרופ' פנחס נמט ערך בנו, פרופ' אריה נמט. בראיון מספר פרופ' נמט איך התחילו בחינות ההתמחות לרפואת עינים? מה הקשר בין הבוטוקס לישראל? מחקרים בעינים על העצלן, צ'ארלי קלמן, וניתוחי הרפרקציה הראשונים בישראל
מראיין: פרופ' אריה נמט
נולדתי בנשר שהיה אז מושב קטן, ולמדתי בחיפה. שירתי כלוחם בגולני , וניגשתי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית – שהיתה אז בית הספר היחיד לרפואה בארץ. אף שהתקבלתי, היה עלי להמתין כשנה ולכן נסעתי לדודי בפריז , רופא נשים, שהמליץ לי להתחיל ללמוד שם. כך שלמדתי לימודי רפואה בפקולטה בפריז המסונפת לסורבון (1958-1964).
לא ידעתי מילה בצרפתית כך שהיה עלי להשלים גם את השפה. היו לי שם מספר חוויות מיוחדות לישראלים. באותו זמן היחסים עם צרפת היו טובים, מהם קיבלנו מטוסים ונשק. לצורך מחיה התקבלתי לעבוד כשומר לילה בשגרירות הישראלית בפריז. היתה אז הערכה גדולה למדינת ישראל וגם היחס אלי כישראלי היה מאד מכובד. לשגרירות הגיעו קצינים בכירים ואנשי מוסד, שכנראה עסקו ב"גרעין". חשבתי שמה שהם עושים זה הדבר הגדול והחשוב ביותר שיכול להיות, אך כשנשאלתי מה אני לומד ועניתי "רפואה", הם אמרו "וואוו. זה הכי חשוב". הופתעתי.
במסגרת פעילות זו גייסו אותי מטעם "המוסד" בפעילות בצפון אפריקה, כולל הכשרת צעירים יהודיים להגנה עצמית, ונסעתי מס. פעמים מטעמם למרוקו בשם וזהות בדויה.
עם סיום הלימודים התחתנתי ונסעתי מיד לארצות הברית להתמחות. חשבתי ללכת לכירורגיה כללית . התקבלתי לשנה אחת בכירורגיה כללית בבית חולים מימונידיס בניו יורק, אבל לאחר שנה נאמר לי שיש מקום רק באורולוגיה. התלבטתי והחלטתי לעבור למשהו אחר. באותו זמן היה חסר משמעותי ברופאי עינים בארץ ולכן החלטתי ללכת רפואת עיניים.
גם בארצות הברית היה קשה מאוד להתקבל רפואת עיניים. כתבתי בקשות לכל בתי החולים בארצות הברית. תנאי לקבלה לרפואת עיניים בארצות הברית היה מחקר שנה אחת. התחלתי שנת מחקר באולבני, ניו יורק, אצל פרופ. מילר שהיה אדם מעניין, איש חינוך ומורה מצוין דידקטית וממנו למדתי את יסודות המחקר.
במקום שעבדתי עסקו בעיקר בתנועות עיניים ועשינו ניתוחים על חתולים, קופים וגם על עצלן (Sloth) .זוהי חיה שזוחלת על ענפים כאשר הגוף שלה כלפי מטה. המחשבה היתה שבעקבות זה אולי כל מערכת תנועות העינים והראיה שלה קצת שונה. יצא לנו לבצע מחקרי basic science, וכך נחשפתי למחקרי תנועות עיניים ולפרסומים בעיתונות מובילה בתחום. כך הגעתי לפיזיולוגים ידועים בארצות הברית גם כן שגם כן יחד שיתפנו פעולה ודיסקסנו את נושאי הניתוחים.
במקביל התחלתי לעבוד בתחום הקליני ויצרתי קשר עם מובילי מומחי הפזילה ביניהם מחברי הספרים החשובים בתחום כמו פרופ. ימפולסקי, פרופ ואן נורדן , פרופ. ארתור רוזנבאום בארצות הברית. היתה לי זכות לקשר מקצועי וחברי אשר נמשכו שנים רבות.
לימים כולם ביקרו כאן בארץ בכנסים.
אחד המבקרים המעניינים שביקרו אצלינו בבית בזמן ביקור בארץ היה צ'ארלי קלמן - הלא הוא ממציא ניתוחי הפאקואמולסיפיקציה.
לאחר חמש שנים בארצות הברית והצעות מפתות להישאר שם, החלטת לחזור לארץ אחרי 12 שנים. מדוע החלטת בכל זאת לחזור לארץ?
אכן היו הצעות, אך כיליד הארץ וכצבר, הבנתי שמקומי אך ורק בארץ ולא חשבתי בכלל להישאר שם.
טרם החזרה, פניתי לפרופ. ריכארד שטיין מנהל המחלקה בתל השומר . הוא אמר לי שאין לו מקום אבל שמע שממש עכשיו פותחים מחלקה בנהריה. אכן פתחו מחלקה , וקיבלו אותי לניהול. שכרנו דירה בנהריה והגעתי לשם (1969). כשהגעתי לפגישה עם מנהל בית החולים בנהריה, הסבירו לי שלצערם מסיבות ביטחוניות טרם פתחו את המחלקה וזה נדחה בארבע שנים. "אולי תיגש לפוריה". אמרתי לו "החתמתם אותי, אני מתחיל פה". המנהל שם היה ד"ר בן משה. בכל אופן השיטות בזמנו בארץ היו עדיין מיושנות מאד, ושונות מאשר בארצות הברית. ה"חידוש הגדול" שהבאתי בניתוחי קטרקט היה ביצוע ICCE עם קריו, כאשר ולאחריו היו משאירים את מלווה עם רטייה של עין חמישה ימים. למחרת הניתוח הראשון שניתחתי הסרתי חבישה למחרת והדבר הדהים את הצוות.
לאחר כשנה בנהריה , פרופסור שטיין קיבל אותי והתחלתי לעבוד חצי משרה בתל השומר ווחצי משרה באיכילוב עם פרופסור משה לזר . כך עבדתי עד שקיבלתי את המחלקה באסף הרופא (1989).
מה אתה זוכר מפרופסור שטיין?
איש מאוד מעניין וידען גדול. הוא היה מומחה בעיקר למחלות רשתית. היה איתו שיח פורה. הוא גר בתל אביב ולא היה לו רשיון נהיגה או רכב. לכן בסוף היום היו מסיעים אותו הביתה ולא פעם זכיתי גם להסיע אותו ולשוחח כל הדרך.
מה איתגר אותך?
עשיתי אז את הניתוחים בכל תחומי רפואת העינים- קטרקט, השתלות קרנית, פזילה ופלסטיקה. אהבתי מאד פלסטיקה כולל פטוזיס מולד עם השתלת פאציה לאטה, אבל במיוחד לחדש דברים. צריך לזכור שחלק משמעותי מניתוחי הפלסטיקה המקובלים כיום התפתחו רק בשנים אלו, ולכן היה מקום ללמידה חדשה כל הזמן.
עסקתי הרבה מאוד בניתוחי פזילה ובמסגרת זו אהבתי לנסות חידושים ולהתמודד עם אתגרים. כמו למשל לאחר שיתוקי עצב. ביצעתי ניתוחים רבים שהיו חדשים אז, של טרנפוזיציה של השרירים – בהם משנים את מיקום השרירים . לימדתי רופאים לבצע ניתוחים אלה ואני מקוה שהם תרמו לרפואת העינים.
קצת לענין החידושים. אנחנו יודעים שהיית הראשון שהביא את ניתוחי הרפרקציה לארץ וגם הראשון שהביא לארץ את זריקות הבוטוקס עם עם אלן סקוט מקליפורניה תוכל להרחיב על שני התחומים האלה?
לגבי הזרקות הבוטוקס- באחד הביקורים שלי בארצות הברית ב-1978,הייתי בקליפורניה אצל ידידי אלן סקוט. (ןיקיפדיה: חלוץ בשימוש ברעלן הבוטולינום (בוטוקס) לטיפול רפואי, החל משנות ה-70 של המאה ה-20. הוא החל להשתמש בו לטיפול בפזילה ובעוויתות בעפעפיים, וגילה באופן מקרי שטיפולים אלו גם ריככו קמטים סביב העיניים. גילויו הוביל לפיתוח מוצר הבוטוקס שאושר לשימוש רפואי ואסתטי.
מאחר וטיפלתי בפזילות הוזמנתי אליו והוא סיפר לי שיש לו יש לו ביקור בבית הסוהר מחר והוא מבצע ניסוי בהזרקת רעלן בוטוקס במספר אסירים. הייתי המום (מהבוטוקס. לא מהאסירים. – א"נ), והוא אמר "כן. הם מקבלים סוף שבוע מאחר והם מוכנים להיחשף לבוטוקס". ראיתי את ההזרקות האלה ואמרתי לו "אתה יודע מה? תן לי בוטוקס". הוא היסס ואמר "אוקי. אתה תהיה הראשון שמקבל ניסיון לבוטוקס מחוץ לארצות הברית . לימים המחקרים שלנו היו הבסיס לקבלת אישורי ה-FDA והכנסת התכשיר כאחד מהזרועות העיקריים לטיפולי בוטוקס- פזילה.
ומה לגבי ניתוחי רפרקציה, כיצד הם התחילו בארץ?
- בשנות ה -80 של המאה הקודמת, החלו להתפרסם ניתוחי רפרקציה לתיקון ראיה בעיקר באירופה. שמעתי על הניתוחים האלה ומאוד התעניינתי. בהתחלה ביצעו ניתוחים של חתכים רדיאלים בקרנית שהשאירו צלקות, חוסר יציבות קרנית, סינוור ושיפט היפרמטרופי. זה לא נשמע מבטיח. לאחר תקופה שמענו על ניתוחי לייזר אקסיימר .
החלטתי לנסוע והגעתי למרפאה בגרמניה. היה מרשים מאד לראות מטופלים מתוקנים ממינוס 9-10 ולאחר יומיים שלושה מגיעים לראיה טובה . חיפשתי משקיעים שירכשו את המכשיר בארץ ופתחנו את מכון הרפקציה הראשון ב 1989 במכון של בית החולים אסף הרופא.
מיד לאחר הופעת ניתוחי הרפרקציה היה חשש בקרב אופטומטריסטים שלא תהיה להם יותר עבודה. איך אתה מסביר את זה שלכולם יש פרנסה? זכור לי היום שבו הופעת ב"מבט לחדשות" והצגת את ניתוחי הרפרקציה החדשים. למחרת היה לי תור אצל האופטומטריסט , שתמיד חיבב אותי . במקרה הזה הוא אמר לי "אבא שלך הרס לי את המקצוע. תצא מהחנות."
כמובן שנותר מקום לטיפולים אורטוסטטיים נוספים לתיקון הראייה. יש מטופלים שנרתעים בכלל מטיפול פולשני בעין. סיבה נוספת- כמובן שכמו בכל טיפול התוצאות אינן מוחלטות ויכולים להיות גם סיבוכים. אבל הסיבה העיקרית לדעתי היא שמספר מרכיבי המשקפיים הולך וגדל בעולם בצורה משמעותית. במקביל לעליית מבצעי הניתוחי, נותר עדיין מקום למשקפים ועדשות מגע.
כעבור שנים לא רבות התחלת לשמש כיו"ר ועדת הבחינות. מה זכור לך?
כאשר סיימתי את ההתמחות שלי בארצות הברית, החלטתי להיבחן לרישיון ברפואת עינים אמריקאי. כבר הייתי בארץ וחזרתי לשיקגו לשלושה ימי בחינות הכוללות שבע בחינות. (1971). מדובר על בחינות עם חומר רב והדרישות הן לרמה גבוהה. התכוננתי ברצינות כמובן ולשמחתי עברתי. באותה תקופה בארץ עד אז לא בחנו לקבלת אישור לעסוק ברפואת עינים (!). השיטה אז היתה לעבוד עם מישהו "בכיר" כמו שוליה, שמכשיר אותך ונותן לך אישור לעסוק בתחום.
פרופסור לזר היה הראשון שקבע סטנדרטים לאישור התמחות עם בחירות רגילות. בבחינות אלה היו שלוש ועדות. בכל אחת היו דפי שאלות בתוך סלסלה והבוחן היה שולף שאלה . הבחינה הייתה מאד לא אחידה וסובייקטיבית לחלוטין. לאחר מספר שנים פנה אלי משה (לזר) שביקש שאהיה אחראי בחינות . החלטתי ליישם את השיטה שלמדתי כנבחן מארה"ב, ובניתי תוכנית מבחנים בדומה לזו שנהוגה שם. חילקתי את זה לשבע ועדות בחינה שונות, כאשר כל אחד ועדת בחינה קיבלה רשימה של שאלות שהיא יכולה לבחור .
מאז ומתמיד הבחינות היוו אתגר למתמחים, אך אני מאמין שזו השיטה בטובה ביותר ללמידה טובה. אני זוכר שבארצות הברית הנבחנים התלוננו שכשהם מסיימים את הבחינה ומציגים את הבחינה לרופאים הבכירים , התברר שגם הם מתקשים מאד לענות על השאלות. ואז אחראי על בחינות בארצות הברית אמר להם "תראו, בכל שנה, לפני שאני מגיש את הבחינות, אני בוחן את עצמי על אותן השאלות ואני עובר.. בכל שנה אני יורד בציון, אך עדיין אני עובר.
אלו טיפים תתן לרופא עיניים בתחילת דרכו?
אני חושב שחשוב לאורך כל הדרך להיחשף למגוון תת התחומים בתחום. בעבר, כאשר לא היו תת תחומים, החשיפה הייתה כוללת, ואילו כיום, תתי התחומים אשר מתפתחים בקצב מהיר גורמים לכך שקל מאד לשכוח תחומים בהם אינך עוסק. עדכונים בתחום מתוך מפגשים קליניים וכנסים, וגם באמצעים טכנולוגים ואינטרנטיים חשובים מאד.
איך נראים ימי הגמלאות שלך?
עם היציאה ל"גיל השלישי" מה שחשוב הוא לדעת להעסיק את האדם, ולמלא את הזמן בתוכן. רפואה הוא מיוחד בו ניתן ומקובל להמשיך לעסוק גם לאחר היציאה לפנסיה וגם להתעדכן אחרי דברים חדשים ועדכונים. אני המשכתי בניתוחים עוד מספר שנים, בניהול במסגרת קופות החולים ובעבודה קלינית עד גיל 85. גם אז סיבת העזיבה הייתה הקורונה שמנעה ממני מלעבוד. מעבר לכך זו הזדמנות ללמוד ולהעשיר ידע בתחומים נוספים שלא היה לך פנאי לכך עד כה. זו גם הזדמנות קצת לטייל ולחוות את העולם כאשר תוחלת החיים גדלה ויש אופציות נוחות לטייל בארץ ובעולם.
עם זאת אני חושב שכדאי לשים גבול של גיל לסיום העבודה באופן אינדבידואלי. אגב, אותו דבר הסיפור לגבי נהיגה. אני חושב שאנשים צריכים לדעת למה מתי להפסיק לנהוג ,אם כי אני בעצמי ממשיך לנהוג (בזהירות... – א"נ) אף שאיני צעיר.
מהו המסר שלך לדור הבא?
כשמגיעים לגיל השלישי מנסים כמובן לסכם פחות או יותר את מה שעשינו עד היום. חשוב ביותר להשלים עם המציאות שהייתה. היינו בחיי יצירה ועשיה מרובה, הצלחנו והתפרסמנו . עם זאת, החיים הם גלגל ודורות חדשים וטובים באים. אני מנסה גם אולי לתרום לדור הבא להתקדם מתוך הניסיון וברגישות רבה.
כמה עובדות שמפאת צניעותו של פרופ.פנחס נמט, אזכיר כאן:
- קיבל תעודות הוקרה מהאקדמיה האמריקאית. היה מהיחידים אשר הגיעו 35 שנה ברצף לכנס ה AAA.
- צ'ארלס קלמן ידוע כמי שפיתח את מכשיר הפאקו. הוא התארח אצלנו בבית.
- שימש כיו"ר ועדת בחינות מטעם איגוד רופאי העינים (1978-1981) וביצע שינוי מהותי בתוכן הבחינות- בהתאם למקובל בבחינות בארה"ב.
- יו"ר איגוד רופאי העינים 1985-1988
- פעילויות התנדבויות: