בעולם רפואת העיניים יש לא רק עדשות, ניתוחים ומכשור – אלא גם רופאים, שהותירו אחריהם מורשת של ידע, השראה ואנושיות.
הטור החודשי מוקדש לפרופ' מרים רומם. סיפור חייה, המתחיל בקישינב (רוסיה אז) במאי 1928, הוא מסע ארוך, הכולל ילדות של כל טוב במשפחה קטנה ומוגנת שנתנה הכל על מנת שהילדים יצליחו, מלחמה, בגרות של נערה שחוותה רעב, אובדן, פליטות, אנטישמיות, והישרדות כיהודייה נרדפת בזמן המלחמה, פחד והתמודדות מצד השלטון הקומוניסטי עד קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל.
המסע כולל סיום לימודי רפואה בהר הצופים בירושלים, מגורים בבתי החולים בתל אביב, תפקיד בכיר כדי להתקדם, סטאז' בבית חולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב, רפואה במחלקת עיניים בבית חולים דונולו ביפו, סגנית מנהלת של ד"ר האואר, ועד קבלת המחלקה ב־1971 והמעבר לבית חולים וולפסון. דורות של סטודנטים שלמדו אצלה שואלים עד היום את בני המשפחה - "פרופ' רומם היא אמא שלך?".
בני המשפחה מספרים על הורים שהקימו משפחה לתפארת, אוהבת ומלוכדת, ציונית, אוהבת את ארץ ישראל, מאמינה בארץ ואוהבת אותה. הורים שחינכו לערכים של אזרחות טובה, ציונות, מוסר עבודה, סקרנות, אהבת אדם, שאיפה ללמוד ולדעת יותר, כמה חשוב לשתף ומה זו נתינה.
ומוסיף על דברי המשפחה ד"ר יצחק איסקוב, שכיהן כסגנה של פרופ' רומם:
עם סיום לימודי הרפואה, שאפתי מאוד להתמחות בתחום מחלות העיניים.
באותם הימים שנת 1971 הדרישה להתמחות בעיניים הייתה רבה. המקום הפנוי היחידי באותם הימים היה בבילינסון בתנאים שלא התאימו לי. ביומי הראשון במחלקה שם, נודע לי כי בדנולו שביפו התפנה תקן במחלקת העיניים. מיד לקחתי יוזמה והגעתי לשם.
התייצבתי בפני ד"ר רומם, שזמן קצר לפני כן קיבלה את ניהול המחלקה, אחרי מותו של ד"ר הנאואר. היא קיבלה אותי מיד בנועם כמתמחה. עבורי זו הייתה ממש חגיגה. לאורך כל תקופת ההתמחות שלי שם זכיתי להיות קרוב מאוד לאישה שהייתה אישיות שרק אפשר היה ללמוד ממנה. היא הייתה סמכות מכובדת אבל לא דיקטטור. היא הכירה היטב את כל המתמחים, ודאגה לכל אחד שיתקדם בתחום ההתמחות.
לזכותה יאמר שהמחלקה בניהולה הייתה הראשונה בארץ שהכניסה לשימוש את הפוטוקואגולציה לטיפול במקרים של חסימת הווריד המרכזי של הרשתית, וגם טיפול אצל חולים עם רטינופתיה סוכרתית, לשמחתנו, היום הסיבוב הזה כמעט ולא נפגש.
ד"ר רומם דאגה בשלב מאוד מוקדם של התפתחות רפואת העיניים להשתיל עדשות תוך עיניות בניתוחי הקטרקט. היא גם דאגה שכל חידוש בתחום מחלות העיניים יתבצע במחלקתנו, כמו למשל ניתוח משולב קטרקט וגלאוקומה.
ביום שקיבלה את התואר פרופסור כל המחלקה חגגה מכל הלב, והיא נשארה להיות אישה צנועה.
אני שמח כאשר דאגה שאסע להולנד בשנת 1977 ללמוד את השיטות החדשניות של ניתוחי עיניים אצל הרופאים הידועים ביותר באותן שנים ביקנקהורסט וורסט ולהיות איתם במשך שנה. עם שובי ארצה היא וד"ר קורדובה, שהיה מנהל בית החולים, מינו אותי לתפקיד של סגן מנהל מחלקת העיניים.
עבורי, השנים שהתמחיתי ברפואת עיניים במחלקה בניהולה של פרופ' רומם היו חגיגה אחת גדולה. ובמילים אלה אני רוצה להודות לאישה גדולה זו.
לטור זה מצורף סרטון של ראיון קצר שערך ד"ר יצחק איסקוב עם פרופ' רומם, לרגל כתיבת הטור.
ומוסיף ד"ר משה קינק דברים משלו על פרופ' רומם:
את פרופ' רומם זכיתי להכיר עוד בימי כסטודנט. בהגרלה שהתקיימה באוניברסיטת ת״א שם למדתי, זכתה קבוצת הסטודנטים שלנו “לקבל” את מחלקת העיניים בבית חולים וולפסון.
אני זוכר שבקרב החברים לא הייתה התלהבות יתרה מהשם “וולפסון”, אבל בדיעבד אותם שבועיים שבהם שהינו במחלקה זכורים לי כקסומים. למעשה, הרוח הטובה והנעימה שהשרתה פרופ' רומם וצוותה, יחד עם ה-TEACHING המתאים שבו את ליבי.
וכך מצאתי את עצמי כבר אז כסטודנט מכוון את דרכי לרפואת עיניים.
כשהייתי צריך לבחור את בית החולים שבו אעבור את תקופת הסטאז’ (כאן… כבר הייתה אפשרות בחירה), בחרתי דווקא בבית חולים וולפסון כדי לחזור גם בסטאז’ למחלקת העיניים של המקום, גם אם הבחירה הזו גרמה לכך שאת כל שנת הסטאז’ אעביר בוולפסון. גם 3 שבועות הללו זכורים לי לטובה. זאת ועוד, לאחר שביקשתי מפרופ' רומם וקיבלתי את ברכתה, פניתי להנהלת בית הספר לרפואה וביקשתי ואף קיבלתי את האפשרות (החריגה, יש לומר) לבלות עוד שבועיים במחלקה על חשבון תקופת ה“אלקטיב” (בחירה).
בהמשך, התמחתי במחלקה, וזכיתי להכיר את פרופ' רומם עוד יותר מקרוב. אני יכול לומר שמחד היא הייתה מקצוענית, ומצד שני, מה שקרוי “מענטש”.
פרופ' רומם הייתה שייכת לדור הנפילים של הרופאים שמה שמעניין אותם זאת טובת הפציינט ותו לא, כל זאת על רקע צניעות וענווה. לא כבוד, לא שררה ולא כסף עמדו מול עיניה בעת ששימשה כרופאת עיניים, וזאת גם כשהגיעה לפרופסורה ולניהול מחלקה.
כאנקדוטה, אבקש להזכיר את הסיפורים שלה על הקונצרט (ים…) שבילתה עם בעלה ערב קודם, ובו נחה עליה הרוח, ותוך שהיא רושמת בזמן הקונצרט עוד רעיון/פתרון קליני לטובת פציינט עם בעיית עיניים לא פתורה, או בכלל רעיון מקצועי כללי שעלה על דעתה, ושאותו הציגה בפנינו למחרת.
נקודה ייחודית נוספת לגבי פרופסור רומם כמנהלת מחלקה, הינה העובדה שהיא איפשרה לרופאי המחלקה, ובראש לד"ר איסקוב, להתפתח לכיוון המתאים להם, ולא התעקשה על כיבודים אישיים כאלו ואחרים.
הלוואי עוד רבים וטובים כמותה בדורנו.
ראיון