ראיון עם ד״ר דני זק״ש, ממובילי ניתוחי הקטרקט בישראל

יש רופאים שבוחרים מקצוע - ויש כאלה שנולדים לתוכו.

ד״ר דני זק״ש, שפרש לפני שנה וחצי מעבודתו הכירורגית בגיל 80, הוא דור שלישי לרופאי

עיניים. בן ונכד לרופאי עיניים שפעלו בירושלים, בקהיר ובישראל של ראשית ימיה. “בבית שלנו

זה היה פשוט רפואה,” הוא מספר. “אבי עלה לארץ ב־1952, הקים את מחלקת העיניים באסף

הרופא, עבד כל היום במחלקה ומשם המשיך למרפאה הפרטית. הוא היה חוזר הביתה

בשעות הלילה המאוחרות, והמרפאה הפרטית עברה בסוף ממש אל תוך הבית. הרפואה

הייתה חלק מהיומיום, מהשיחות, מהחיים. הייתי ילד, אבל חייתי את זה - את הסיפורים,

את השפה, את המחויבות.”

ובכל זאת, הבחירה ברפואת עיניים לא הייתה מובנת מאליה. “אהבתי לעבוד עם הידיים.

הייתי הנדימן. שקלתי אורתופדיה,” הוא מודה, “אבל עשיתי שיקול קר והגעתי למסקנה

שעיניים זה מקצוע שמשלב הכול - קליניקה, כירורגיה ורפואה כללית. זה תחום רחב מאוד,

וזה קסם לי.”

 

מורשת משפחתית ושורשים היסטוריים

שורשי המשפחה נטועים עמוק בהיסטוריה של רפואת העיניים בארץ. סבו, ד"ר ברוך זק"ש,

נולד בירושלים למשפחה חרדית. הוא נשלח במימון הברון רוטשילד ללמוד רבנות בגרמניה,

אך בברלין, כפי שסיפר, 'התפכח' ועבר ללמוד רפואה. עם שובו לארץ פתח בבית הוריו

בירושלים במאה שערים מרפאת עיניים, אך בשל בעיות פרנסה ירד למצרים.

אביו ודודו שנולדו בקהיר נסעו ללמוד רפואה בצרפת, התמחו באופטלמולוגיה, וכשחזרו

לקהיר הקימו יחד עם אביהם בית חולים למחלות עיניים שם טיפלו ביהודי קהיר, בשרים

ובקציני צבא וגם במשפחת המלך פארוק.

הם עלו לישראל בראשית שנות החמישים. אביו ד"ר רודולף זק"ש ייסד את מחלקת העיניים

בבית החולים אסף הרופא, ודודו ד"ר וילי זק"ש את מחלקת העיניים בבית החולים העמק.

גם לאחר פרישתו מניהול המחלקה המשיך אביו בפעילות מקצועית, ובין היתר נסע לטהרן

תחת שלטון השיח, שם סייע בהקמת חדרי ניתוח עיניים.

הבחירה בעיניים עבור ד"ר דני זק"ש לא צמחה בחלל ריק, אלא כחלק ממורשת משפחתית,

מקצועית וערכית שנמשכה לאורך דורות.
 

המפגש הראשון עם חדר הניתוח

את כניסתו הראשונה לחדר הניתוח הוא זוכר היטב. “אבי לקח אותי בגיל 16 לראות ניתוח

קטרקט בבי"ח עין גדי בתל אביב, שבזמנו בוצע בשיטת ICCE וללא השתלת עדשה

מלאכותית. התפקיד שלי היה להחזיק מנורה עם אור כחול כדי לוודא שלא נשארו

חלקי עדשה. אבי אמר לי מראש: אם אתה מרגיש שאתה עומד להתעלף, תיפול אחורה ולא

קדימה. וכך בדיוק היה. אחרי שתי דקות העברתי את המנורה לאח המסתובב ופשוט

התעלפתי.”

החוויה לא הרחיקה אותו, להיפך. הדיוק והאלגנטיות של ניתוח הקטרקט מצאו חן בעיניו,

ובהמשך דרכו המקצועית בחר להתמקד בתחום.

 

אלגנטיות ומורכבות כירורגית: להתפתח יחד עם תחום הקטרקט

כאשר החל את דרכו המקצועית, ניתוחי קטרקט נראו אחרת לגמרי. “התחלתי בעידן של

ניתוחי ICCE, בלי השתלת עדשה. בהמשך עברנו ל-ECCE ומשם להשתלת עדשות תוך

עיניות, תחילה קשיחות, ואז מתקפלות. השינוי היה עצום.”

למד את הטכניקות הניתוחיות מפרופ' בלומנטל, וזכה לעבוד בהנהלתם של פרופ' טרייסטר

ובהמשך פרופ' מויסייב שפרגנו מכל הלב.

 

לדבריו, המהפכה לא הייתה חידוש אחד בודד. “הפאקו, העדשות המתקדמות, פיקסציות,

טבעות, סגמנטים ופתרונות למקרים מורכבים - זה מכלול. כל הדברים שאנחנו משתמשים

בהם היום. זה שינה לחלוטין את חיי המטופלים.”

האהבה לעבודת ידיים עדינה ומדויקת היא שהובילה אותו להתמקדות בתחום. “קטרקט הכי

קרץ לי,” הוא אומר בפשטות.

 

מה הופך מנתח קטרקט למצוין

כששואלים אותו מה מבדיל מנתח קטרקט טוב ממנתח מצוין, הוא לא ממהר לענות. “זו

שאלה קשה,” הוא מחייך. “קודם כול - לימוד בלתי פוסק. לקרוא, לראות סרטים, להשתתף

בכנסים, להיחשף לגישות שונות. לנתח הרבה, אבל עם מדריכים טובים.”

אך מעבר לטכניקה ולניסיון, הוא מדגיש ערך נוסף: “צריך חמלה. וצריך גם להעז. לפעמים

יש מטופל שכולם אומרים לו ‘תסתדר’, ואתה מרגיש שאפשר לעזור לו - ואתה עושה את זה.

וכשזה מצליח, זה משנה חיים.”

רפואה ציבורית ושליחות מעבר לגבולות

לאורך כל הקריירה בחר ד"ר זק״ש לעבוד במערכת הציבורית. התמחה באסף הרופא

ובהמשך עבד במחלקת עיניים בשיבא במשך 40 שנה.

“אני אוהב בני אדם,” הוא אומר - וכל מי שזכה לעבוד לצידו יודע היטב למה הוא מתכוון; זהו

אחד המאפיינים הבולטים בהווייתו כרופא. “הרפואה הציבורית מאפשרת לעבוד בסביבה

עשירה ומגוונת, ללמוד מרופאים מתחומים אחרים, ולעזור בלי שהשיקול הכלכלי נמצא כל

הזמן ברקע.”

החמלה הזו לא נעצרה בגבולות הארץ. במשך השנים יצא בהתנדבות למשלחות ניתוחי

קטרקט ברחבי העולם. “נסעתי עם רופאים מהמחלקה לקמרון, לאיי פלאו באוקיינוס השקט,

לאוזבקיסטן, להודו ולגיאורגיה. ניתחנו מאות אנשים שזכו לעבור ניתוח בשיטות מתקדמות.”

הסיפורים מאותן משלחות סיוע רפואיות - שליחות מרגשת וחשובה לצד עבודה

בתנאים מאתגרים - מסופרים באותה ענווה שבה סופר כל הריאיון.

 

פרישה מתוכננת ומבט לאחור

בניגוד לרופאים רבים, ד"ר זק״ש ידע מראש מתי יפרוש. “קבעתי לעצמי שזה יהיה בגיל 80.

ההחלטה הייתה קשה כי הייתי בכושר מירבי, והתרגלתי לרעיון, ולכן זה לא בא בפתאומיות.”

הניתוחים חסרים לו, אבל החיים ממשיכים להיות פעילים. “יש לי שתי אהבות - ניתוחי

קטרקט ורכיבה על אופניים. פרק הניתוחים תם, אז האופניים תפסו יותר מקום.” הוא רוכב

רכיבת שטח בארץ כמה פעמים בשבוע, ויוצא מדי שנה לרכיבות ארוכות בחו״ל.

 

מילה אחרונה, אישית

רגע לפני סיום הריאיון, כשהשיחה כבר לא עוסקת בטכניקה, בקריירה או בהישגים, חשוב

היה לו להוסיף דבר אחד אישי.

“יש לי נקיפות מצפון שלא הקדשתי מספיק למשפחה. הייתי חוזר הביתה מאוחר, אחרי

שהילדים כבר נרדמו, ורק בסופי שבוע באמת הייתי איתם. אם הייתי מתחיל היום את הדרך

מחדש - הייתי מקדיש יותר זמן לילדים ולמשפחה.”