פרופ' יובל יסעור ז"ל

כתבה לניוזלטר איגוד רפואת העיניים בישראל

ע"י פרופ' דני געתון - יולי 2026

    

אתחיל את הכתבה הזו מכיוון הפוך אולי מהרגיל ואסביר למה פרופ' יובל יסעור ז"ל היה ונותר המנטור שלי בכמה וכמה שטחים בקריירה שלי.

הוא המנטור שלי ברפואת עיניים, מנטור שלי ביכולות הניהול, מנטור שלי באקדמיה, מנטור שלי בנבכי הקריירה בארגון הבריאות הגדול בישראל, שירותי בריאות כללית, הן בעבודה בבית החולים במשרה מלאה ולאחר מכן בקהילה במחוז תל אביב כולל קבלת התפקיד של אחראי רפואת העיניים במחוז מייד בנעליו שלו.

פרופ' יסעור, אישיות מיוחדת עם הצלחות בכל אשר נגע – מקצוע, קריירה, משפחה, מצד אחד גם חבר רציני שאין דומה לו וגם ציניקן שאין הרבה דומים לו, מצד שני.

ביום שנתן לי "קביעות" אמר לי בלי להניד עפעף: "דני, אני מקווה שלא תפסיק לעבוד עכשו, לאחר הקביעות, כן?"

הרבה שנים לאחר שפרש מעבודתו והיה פוגש בנו היה אומר בציניות האופיינית: "אתם יודעים שאני עדיין יכול להזיק לכם כן?". המשפט הזה משקף בעיניי את גרעין האישיות – שכן הוא זה שקידם, פיתח ועזר לדורות רבים של מומחים ברפואת עיניים בכלל וברשתית בפרט. הוא זה שדאג ליצור קשרים עם גדולי עולם לקבלת רופאים צעירים לפלושיפ בארה"ב ובאירופה והוא זה שנתן עשרות אם לא מאות המלצות לקידום אקדמי בכל האוניברסיטאות בארץ וגם לקבלת תפקידי מפתח בניהול מחלקות עיניים ברחבי הארץ.

אבל הנה הקדמתי את המאוחר כמבוא לאישיות וכמבוא של כבוד לאיש.

רק מתוך רצון לקצר וחלילה לא מתוך חוסר כבוד וכמו שאומרים במסמכים משפטיים פרופ' יובל יסעור (להלן "יסעור").

 

שבילי חייו היו כל כך רבים ומגוונים בתחומים שונים, ולאו דווקא רק ברפואת עיניים. במבט לאחור על חייו המפוארים, אנו עדים למסע יוצא דופן של אדם יוצא דופן, חרוץ, קפדן ואנושי באותה מידה.

כל כך חרוץ וקפדן שאם רופא היה חולה ולא הגיע לעבודה במרפאה או במחלקה מייד היה עולה לאוויר המשפט הנצחי שלו: "מה קרה? נגמר לו האקומול שהוא לא יכול הגיע?".

יסעור, נולד בחדרה ב-10 ביוני 1934. בן לנתן ולאה (כגן) יסעור, חלוצי העלייה הרביעית, מייבשי ביצות וסוללי כבישים. אביו שחלה בשחפת עבר להיות "פקיד" בהסתדרות (מה שהיום נקרא איש מנהל), מופקד על רכישת הקרקעות של קופת חולים כללית. במסגרת תפקידו היה אחראי על רכישת אדמה לבית החולים של ההסתדרות עליה נבנה בית חולים בילינסון. איזו דוגמה מדהימה לשרשרת הדורות.

יסעור גדל בתל אביב, ברחוב ארנון. הוא הילד הקטן "יובל" מחבורת הילדים ששתלו סוכריות, בספר "ידידי מרחוב ארנון" של לאה גולדברג.
יסעור למד בבית ספר יסודי "תל-נורדאו" כמובן בחינוך של פעם. הוא נשאר בקשר רציף עם המחנכת שלו, "המורה נחמה", עד לפטירתה בגיל 103.
הוא למד בתיכון "חדש" ושמר על קשר עם המון "ילדים" מהיסודי והתיכון. הוא תמיד דאג לחברים שלו עד יומו האחרון ואסף רבים מהם בכל תחנות חייו.

את שירותו הצבאי (1952-55) עשה יסעור במודיעין, בפיקוד דרום, במלחמת קדש (גם במפקדו משם טיפלה משפחת יסעור במשך השנים).
לאחר הצבא, התחיל ללמוד סוציולגיה וכלכלה. אמנם היה תלמיד מעולה, אבל לא אהב את זה מספיק ולאחר שנה עבר ללימודי רפואה.
את שולה, אשתו לעתיד, פגש על האוטובוס לירושלים, ביום הראשון ללימודיו שם. סוג של אהבה ממבט ראשון.

בשנת 1962 נישא לשולה, ד"ר שולמית מרקוס, רופאת משפחה ודור ההמשך שלהם כולל ארבעה ילדים: דורון – טייס קרב לשעבר, יפתח  - רופא עיניים, נעמה – רופאת משפחה, אבנר – טייס קרב לשעבר, ו- 14 נכדות ונכדים.

את התואר דוקטור לרפואה, קיבל בשנת 1963 מהאוניברסיטה העברית, הדסה, ירושלים.

עבר להיות רופא משפחה, בשנים 1964-1967, בקיבוצים (דליה ורמת השופט), כאשר שולה היתה רופאת משפחה בקיבוץ עין השופט וקיבוץ גלעד. אפשר לומר שהשניים שלטו על כל המרחב.

כיון שלא הרגיש מסופק, החל את ההתמחות ברפואת עיניים אצל פרופ' מייכלסון, בבית חולים הדסה עין כרם, ירושלים,  בשנים. 1968-1973.

בשנת 1970 המשפחה עברה לרואנדה שם עבד כרופא העיניים היחיד, במשך שנה וחצי. בזמן הזה הוא "חרש" את כל מרכז אפריקה, במסגרת משלחות התנדבות של משרד החוץ בארצות נחשלות באפריקה.

בשנים 1973-74 נסע יסעור למעין "פלושיפ", ללמוד ולהביא ארצה את טכנולוגיית הלייזר שרק אז התחילה. הוא למד אצל פרופ' פץ, במכון העיניים המפורסם וילמר, באוניברסיטה ובמרכז הרפואי ג'ונס הופקינס, בולטימור, ארה"ב,
עם חזרתו ארצה, הפך מהר מאד, בשנים 1975-1982, למנהל יחידת כלי דם ברשתית ולאחר מכן סגן מנהל מחלקת העיניים, בבית החולים בילינסון.

ובשנים 1982-1994 מונה למנהל מחלקת העיניים בבית החולים סורוקה, שבנגב.

פרופ' יסעור ז"ל היה מהמייסדים של מומחיות במחלות וניתוחי רשתית בישראל. הוא גם הראשון שהביא לארץ את המונח "מחקרים קליניים". הוא הביא לארץ את המחקר הראשון על אינטרפרון וגם את זה על מקוגן. היה, כאמור, מתלמידיו של פרופ׳ פץ אשר המציא את הטיפול הראשון ב-ROP.

זה המקום להדגיש כי מכל שלב ושלב הנ"ל ידע יסעור ליצור חברויות עם גדולי העולם ושמר על קשרים אישיים ומשפחתיים עד היום.

יכולתו המחקרית של יסעור היתה פורצת דרך וזו הובילה למחקרים רבים, שמצוטטים רבות, וכמובן לתואר פרופ' מן המניין באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ולאחר מכן פרופ' מן המניין באוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר (אשר לימים הפכה לפקולטה למדעי הרפואה והבריאות על שם גריי).

במקביל לעבודתו בבאר שבע, היה יסעור מנהל המכון של מכבי בתל אביב בשנים 1982-1994.

והחל משנת 1994 מונה למנהל מחלקת העיניים, בית חולים בילינסון. בשנים שכיהן בבילינסון הפך בית החולים לקמפוס בתוך מרכז רפואי רבין וזאת עד ליום פרישתו לגמלאות.

יסעור קיבל על עצמו לבנות מערך עיניים נרחב והוא השכיל לבנות ממחלקה ״רגילה״ את המערך ענק, כנראה הגדול בישראל, שכולל עד היום את מחלקות העיניים של בית חולים בילינסון, בית חולים השרון ובית החולים שניידר לילדים. יכולתו לבנות במהירות וביעילות מערך ניהולי מרוכז וייחודי בישראל נתן דוגמה ומופת למערכים אחרים במרכז הרפואי רבין כגון אף אוזן גרון ואורולוגיה אשר יישמו את המודל שלו גם עבורם.

הוא היה ממובילי הטיפולים בלייזר ברשתית, השתתף ברבים מהמחקרים החשובים שהוו אבני דרך יחד עם עמיתים מהחשובים בעולם, שימש כחבר של כבוד באגודות המקצועיות היוקרתיות בעולם. מסלול ארוך ומוצלח שהיווה השראה לכל ממשיכי דרכו הרבים.

על פני השנים זכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים כמו Arnall Patz Medal  של המקולה סוסייטי.

הוא כיהן כיו"ר ועדת הבחינות של איגוד רופאי העיניים בישראל, בשנים 1986-1990.

יסעור קיבל מענק מחקר של האגודה לסוכרת נעורים, 1975.  כיהן כיו"ר חבר הנאמנים של התזמורת הסימפונית של באר שבע, 1991-1992. היה חבר באגודת העמיתים ע"ש וילמר, חבר אגודת המקולה האמריקאית, האקדמיה האמריקאית לרפואת עיניים, אגודת החקר העין האמריקאית, איגוד רופאי העיניים בישראל והחברה האנדוקרינולוגית בישראל.

יסעור היה איש משפחה למופת ויחד עם שולה רעייתו ושותפתו המלאה לחיים, העמיד דורות של בני משפחה מוצלחים וערכיים. תחומי העניין של יסעור היו אינסופיים, מעודכן בספרות, שירה, מוסיקה, סרטים ותרבות על כל גווניה, הם הרבו בנסיעות בעולם הרצאות בכינוסים וסתם טיולים בעולם.

חגיגות חנוכה לכל המחלקה, בביתם של שולה ויובל, הפכו לאגדה מידי שנה.

עוד עדות לאישיותו, לקראת ההכנות לבחינת שלב ב' של ענת (פרופ' לבנשטיין) ושלי שלח אותנו יסעור לסורוקה בבאר שבע, לשם רכש כאשר כיהן כמנהל המחלקה, לפני בילינסון, סדרה ענקית ייחודית של אלפי שקופיות מאוגדות בצורת אטלס עם כרכים שבהם השקענו יום שלם במחלקה כהכנה למקרים שהיו בזמנו מוצגים במסגרת בחינת שלב ב בכל ועדה וועדה.

 

החום המשפחתי בלט במיוחד באירוע לכבוד יומולדת 60 של יסעור. משפחתו ערכה לו מסיבה בחוף ינאי אל תוך הלילה, והרגשת את עוצמת הכבוד והאהבה ההדדית בקרב בני המשפחה וגם בקרב הצוות הרפואי. במהלך המסיבה הופיעו בשמיים לכבודו במטס הצדעה, שני מטוסים קלים (פרטיים) כשבתאי הטייס שני הבנים של יסעור.

ואם אצטט את דברי יפתח על אביו:

"ללא ספק הוא הלך בדרך של עצמו וכמובן היה שר עם סינטרה 'my way' בקול רם. תחומי העניין בחייו היו מרובים ומגוונים: אהב מוסיקה, תיאטרון, קונצרטים, טיולים. הוא כתב שירה (ואף הוציא ספרי שירה). היה אדם סוחף עבור הרבה אנשים. השכיל לאסוף מאות חברות וחברים בכל העולם מכל תחנות חייו ודאג להם כמו למשפחה, כל זמן שיכל. הוא היה ונשאר צעיר בנפשו עד סוף ימיו. כשהגוף בגד בו זה הספיק לו".

ואסיים שוב בפן האישי, היינו מדברים הרבה בטלפון ושנים רבות לאחר פרישתו עדיין היינו דנים בטיפולים שונים לחולי בגלאוקומה והעניין שלו ברפואה המשיך והעמיק.

הסיפור הכי מרגש בעיניי, בלילה שנפטר אביו, העביר בנו יפתח (ד״ר יפתח יסעור, רופא העיניים מבילינסון) את יסעור ממחלקה פנימית, שם היה מאושפז, לסיבוב אחרון במחלקת העיניים אותה בנה לתפארת, מפעל החיים שלו (לאחר המשפחה...) ושם סגר פרופ' יובל יסעור ז"ל את עיניו לאחרונה.

הוא חסר לנו כאדם, כמנחה מקצועי ומנטור רוחני.

יהי זכרו ברוך.