דוקטור אילנה זר

מראיין וכותב: דוקטור דוד כרמון

ירושלים, ראשית שנות השישים. במחלקת העיניים של הדסה שוכבת לאחר ניתוח קטרקט מטופלת שאי אפשר לסרב לה: אשתו של ראש הממשלה הראשון – פולה בן-גוריון. בעלה שוהה באותם ימים בביקור ממלכתי בבורמה — שם, כך יסופר, לימד אותו ראש הממשלה הבורמזי או-נו לעמוד על הראש — והיא דורשת שרופא יישב לצידה כל הלילה. רופא פנוי אין, אך יש סטודנטית לרפואה בשם אילנה.

״הקראתי לה את עיתון״, נזכרת ד”ר זר. ״הצעתי להתחיל עם הכתבה על מסעו של בן-גוריון בבורמה, אך פולה  ביקשה לדחות אותה לסוף. קודם — מחירי הפירות והירקות בשוק הכרמל״. אחר כך — הרכילות על אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, שבדיוק הפכו את סט הצילומים של ״קלאופטרה״ לרומן הסוער של התקופה. בשלב מסוים קיבלה פולה כדור שינה, ואילנה התיישבה בפינת החדר עם מנורה קטנה ועם ספרון הלימוד ״מֶרְק מָנוּאָל״, ללמוד למבחנים. רשרוש הדפים העיר את רעיית ראש הממשלה. ״היא הייתה קפדנית, ולא כל-כך נחמדה״, מסכמת ד”ר זר בדיפלומטיות של מי שראתה מאז הרבה.

כשישים שנה אחרי אותו לילה, ד”ר אילנה זר מתראיינת למדור ותיקי רפואת העיניים. חלק גדול מהקריירה שלה, כפי שתספר, עשתה במקום שבו הרבה מרפואת העיניים הייתה וגם מתרחשת היום: בקהילה. בשכונות הדר יוסף ותל נורדוי בתל אביב, ובחדרה. ומהמקום הזה, כך מתברר, רואים לפעמים דברים שלא נראו במקומות אחרים.

חמש בנות במחזור של חמישים

זר נולדה בחיפה וגדלה בתל אביב. את התיכון עשתה בעירוני ד' — שם לימדה אמה מתמטיקה. הרעיון ללמוד רפואה נדלק דווקא מספר: רומן על רופא אנגלי שטיפל בכורי פחם, שהותיר בה רושם עמוק. אבל בין הרעיון לבין ספסל הלימודים עמדו קודם כל שנות השירות הצבאי בחיל ההנדסה — מלחמת קדש מצאה אותה מסתובבת בסיני במסגרת מדור ציוד הנדסי כבד — ואחר כך מכשול גבוה בהרבה: ועדות הקבלה לרפואה.

בית ספר לרפואה היה אז רק אחד, בירושלים, וקיבל רק חמישים סטודנטים בשנה. ״במחזור שלי היינו חמש-שש בנות״, היא מספרת. לא בגלל הציונים — הבגרויות שלה היו גבוהות, ובקונקורס, בחינת הקבלה הכללית, קיבלה ציון גבוה. ״ועדות הקבלה פשוט לא קיבלו בנות. בזמני היו בפירוש אנטי בנות״. גם על ספסל הלימודים, היא מוסיפה, היחס לסטודנטיות היה פחות טוב. הסטודנטים של אותן שנים שימשו גם צוות סיעודי במחלקות — כך הגיעה אל מיטתה של פולה בן-גוריון — ובמהלך לימודיהם נחנך בית החולים החדש בעין כרם.

מיכאל

בבית הספר לרפואה פגשה את מיכאל זר, בן מחזורה. סיפורו מגיע ממקום אחר לגמרי: אביו, רופא נשים בפולין, נרצח בחקירה לאחר שהולשן כי עשה דברים שהנאצים אסרו. אמו, אחות במקצועה, עבדה בבית החולים באושוויץ — והצליחה להחביא שם את שני ילדיה. שלושתם שרדו. ב-1949 עלה מיכאל ארצה, הצטיין בלימודיו והתקבל לרפואה.

השניים הכירו במהלך לימודיהם ונישאו ב-1961. פרופ' מיכאל זר יעמוד לימים בראש הכירורגיה הכללית בהלל יפה, ישתלם בארה”ב וייסד את המחלקה לכירורגית ילדים בשניידר; במסגרת הקריירה היה חלוץ במגוון תחומי ניתוח ואף ביצע ניתוחים חלוציים: ב-1995 ביצע את ניתוח הפרדת התאומות הסיאמיות הראשון שבוצע בישראל. התאומות חיות עד היום.

החתימה ששינתה הכול

את הסטאז' וההתמחות עשתה זר בבילינסון, אצל פרופ' קורץ ממנו למדה רבות, כמו גם מסגניתו פרופ' סביר — מנתחת מעולה שניהלה לימים את מחלקת העיניים בשרון, והפכה למנטורית משמעותית בחייה. שנים אחר כך, כשנזקקו מטופליה לניתוחי פילטרציה בגלאוקומה, שלחה אותם זר היישר לדוקטור סביר.

אבל את מסלול חייה המקצועי קבע דווקא מסמך אחד. ״כשהתקבלתי להתמחות, היה טיפוס מקופת החולים שהחתים אותי״, היא מספרת: תמורת מקום ההתמחות, התחייבה לעבוד לאחריה מספר שנים במרפאות הקהילה, שסבלו ממחסור ברופאים. כך, בהינף חתימה, הפכה אחת מבנות המחזור הבודדות לרופאת העיניים בשכונת הדר יוסף בתל אביב — שם טיפלה בין השאר בגאולה בן-גוריון (הבת של דוד ופולה) ובאנשי צבא ובכירים שגרו בשכונות הסמוכות. העבודה בקהילה, שלא הכירה בעת שחתמה עליה, תהפוך לייעוד.

חצי משרה שהייתה שלמה

כשקיבל מיכאל את המחלקה בחדרה עברה המשפחה למכמורת, וזר הצטרפה להלל יפה — רשמית בחצי משרה. בפועל: עבודה במחלקה, אחריות על הפגייה, מרפאה פרטית בחדרה ועבודה במאוחדת. ״עבדתי כמו יותר ממשרה שלמה״, היא אומרת, ומוסיפה בחיוך כי ״המחלקה הייתה קטנה, ומרבית הבכירים גרו רחוק מבית החולים, כך שבכל פעם שנקרא רופא לבית החולים, זו שהגיעה הייתה אני, מהבית הסמוך במכמורת״.

בפגייה של חדרה פגשה את אחד התחומים שילוו אותה שנים: רטינופתיה של פגים. באותם ימים טיפלו בקריותרפיה, וזר נסעה שוב ושוב לבילינסון ללמוד את הטיפול מפרופ' בן סירה, בעל הניסיון הגדול בארץ; הלייזר — ואחריו ההזרקות — יגיעו רק שנים אחר כך, בדור של ד”ר רותי סיגל. גם הנוירו-אופתלמולוגיה מצאה אותה בחדרה, לצד הנוירולוג פרופ' רפי קרסו, שכנה למכמורת: ״היו לנו הרבה מקרים משותפים״.

ובתוך כל אלה — מחקר. פרופ' שאול מרין ריכז באותן שנים מחקר ארצי על קרעים ברשתית והקשר להיפרדות רשתית, עם נציג מכל מחלקה. זר הייתה הנציגה: בדקה מאות מטופלים מיופים, איתרה קרעים היקפיים ובחנה היפרדויות רשתית. אחת למספר חודשים נפגשה עם מרין ועם עמיתיה לסיכום הממצאים. ״היה לי ניסיון לא מבוטל ברשתית״, היא אומרת — ניסוח צנוע אופייני למי שאהבה, כהגדרתה, ״כנראה רשתית. אבל בעצם הכול״.  ואיך הסתדרו בלי OCT? ״פשוט הסתדרנו״.

לאורך השנים הגיעה רבות לכנסים שונים, ובעיקר לכנס המיקרוכירורגיה באילת הזכור לה לטובה. תחילה לא חשבה ללכת, אך בהמלצת דר׳ לזר הגיעה כדי  ״להמשיך להיות בעניינים. בכנס היו משתפים מניסיון ניתוחי בתחומים השונים, חושפים סטטיסטיקה על מספר מקרי הקטרקט, והייתה תוכנית חברתית נחמדה״.

״לא להעז יותר מדי״

כשמבקשים ממנה שיעור לרופאים צעירים, זר לא שולפת סיסמה — היא שולפת מקרה שכואב לה עד היום. מטופלת שלה, שאצלה גילתה מלנומה תוך-עינית, נשלחה לניתוח. ״בוצע ניתוח בגישה נועזת״, היא אומרת — והפעם, במקום אנוקלאציה, בוצע ניסיון לכרות את הגידול בלבד. העין התעוורה, הכאבים נותרו, והמחלה שלחה גרורות. ״אני זוכרת היטב את המקרה ואת הוויכוח על ההחלטה״.

המסקנה שלה היא כזו שלא נשמעת הרבה, ואולי דווקא בגלל זה שווה הקשבה: ״לפעמים לא צריך להעז יותר מדי. העין היא איבר עדין. צריך להיות עדינים, ולעבוד במחשבה מעמיקה״.

תל נורדוי, והעצב החיוור

בראשית שנות השמונים חזרה המשפחה לתל אביב. מיכאל הקים את כירורגיית הילדים בשניידר, וזר קיבלה לידיה את מרפאת העיניים בשכונת תל נורדוי בתל אביב — שמונה רופאים תחת ניהולה — לצד מרפאה פרטית שפתחה בביתה ויום קבוע בשבוע בבילינסון, קשר שלא ניתקה מאז התמחותה. תקציר התקופה אפשר למצוא בפרט קטן: כשהגיע הפאקו לישראל, ניתוח כה יקר עד שכל מקרה חייב אישור כספי מיוחד — היא זו שחתמה על האישורים לניתוחים.

ומקרה אחד מאותן שנים מסביר, יותר מכל הצהרה, מדוע רפואת קהילה טובה היא עניין של חיים ומוות. מטופל מהדר יוסף הגיע אליה לאחר ניתוח קטרקט: אינו רואה. רופא ראשון קבע שהכול תקין; אחר פסק שהמנתח ״הרס לו את העין״. זר הביטה פנימה וראתה משהו אחר לגמרי: עצב ראייה חיוור. ובעין השנייה — שלא נותחה כלל — עצב חיוור באותה מידה. היא שלחה אותו לשדה ראייה, שהדגים המיאנופסיה ביטמפורלית; ההדמיה גילתה גידול בהיפופיזה, והניתוח שבא בעקבותיה הציל את חייו. ״אחר כך כל השכונה ידעה שדוקטור זר הצילה אותו״, היא אומרת.

המלחמה על הדקות

ההתעקשות על בדיקה קפדנית שהביאה למציאת הממצא במקרה ההוא, עלתה גם במערכה שניהלה זר בזירה אחרת לגמרי: ועד רופאי העיניים הארצי, שבו כיהנה כנציגת רופאי הקהילה. הנושא שעליו נלחמה אינו מהסוג שזוכה לכותרות: משך הבדיקה במרפאה.

״הייתה ממש מלחמה על כמה דקות״, היא נזכרת. מול הקופות, שספרו כל דקה ודרשו לקצר את משך הבדיקה לכל מטופל, דרשו זר ועמיתתה ד”ר פולמן זמן שיאפשר בדיקה יסודית — ״כדי למנוע פספוסים וטעויות״. פרופ' מרין, יו”ר הוועד, תמך; רבים אחרים, היא אומרת ביובש, פחות התרגשו. במבט לאחור, זו תרומה שקטה אך חשובה ביותר: הדקות שהיא הוציאה בכוח מהמערכת הן הדקות שבהן מתגלים לעיתים הממצאים החריגים כמו העצב החיוור, הקרע ההיקפי ברשתית או מלנומה קטנה.

 

היום

״רפואת העיניים של היום שונה לגמרי משלי״, היא אומרת. ובכל זאת, כשמבקשים ממנה מסר לדור הבא, היא חוזרת בדיוק אל מה שנלחמה עליו בוועד לפני עשרות שנים, אל מה שגילה את הגידול ההוא בהיפופיזה, אל מה שהעין — איבר עדין — דורשת ממי שנוגע בה:

״זה מקצוע מעניין ויפה. צריך לא למהר. לעשות בדיקה מדוקדקת — ולעיתים קרובות״.