האיש שלימד אותנו להקשיב
ד"ר חיים סטולוביץ' ותרומתו יוצאת הדופן לרפואת עיניים ילדים בישראל — לפיתוח התחום, למחקר ולחינוך דורות של רופאות ורופאים
מאת ד"ר ענת בכר צפורי, מנהלת שירות נוירואופתלמולוגיה ילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי תל-אביב ע"ש סוראסקי
תלמידתו של ד"ר חיים סטולוביץ'

תמונה 1 – ד"ר סטולוביץ בפעולה
יש רופאים שמשאירים אחריהם מקרים מוצלחים. ויש רופאים שמשאירים אחריהם תחום שלם. ד"ר חיים סטולוביץ' שייך לסוג השני. במשך יותר מארבעה עשורים עיצב את פניה של רפואת עיניים ילדים בישראל- כרופא, כחוקר, וכמורה של דור שלם של רופאות ורופאי עיניים ילדים, רבים מהם עומדים היום בראש יחידות ומחלקות ברחבי הארץ. לרגל תרומתו המתמשכת לתחום ולאיגוד רופאי העיניים בישראל, ישבנו אתו לשיחה אישית וגלויה על הדרך, על הרגעים המכוננים, ועל מה שבאמת חשוב ללמד את הדור הבא.
חיים סטולוביץ', יליד 1950, נשוי ואב לארבעה ילדים, סב ל-24 נכדים וסבא-רבא לחמישה נינים, מספר שההחלטה להיות רופא לא הייתה החלטה מודעת אחת אלא ידיעה שליוותה אותו כבר מגיל צעיר. "אני זוכר שכבר בכיתה ח' קראתי ספר שנקרא 'לא כזר' מאת מורטון תומפסון המגולל את סיפור חייו ולבטיו של רופא צעיר, וידעתי - זה הייעוד שלי," הוא מספר. הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב ב- 1975 בהצטיינות עבר שנת סטאז' ב- בבי"ח איכילוב 1976, והתגייס לצבא כרופא חטיבתי של חטיבת אילת, תפקיד שמילא במשך שלוש שנים.
שם במסגרת שירותו הצבאי נתקל לראשונה בפרופ' פנחס נמט, במרפאת העיניים השבועית מטעם מחלקת עיניים בית החולים איכילוב באילת. הפגישה הגורלית הזו למעשה קבעה את כל המשך דרכו. פרופ' נמט, שהתמחה בצרפת ולאחר מכן עשה פלושיפ ברפואת עיניים ילדים בארצות הברית, המליץ עליו לפרופ' לזר, מנהל מחלקת עיניים בבי"ח איכילוב באותן שנים, שקיבל אותו למחלקת העיניים באיכילוב. את ההתמחות התחיל במרץ 1980, בחצי השנה האחרונה לשירותו הצבאי.

תמונה 2 – ד"ר חיים סטולוביץ בהתמחות עם קולגות במחלקת עיניים בבי"ח איכילוב
שלושת הדמויות המשפיעות ביותר : פרופ' נמט , פרופ' לזר ופרופ' ענת לבנשטיין
הטלפון לדטרויט שכמעט לא התקיים – וקצת חוצפה ישראלית
בשנת 1984, עוד כמתמחה, יצא ד"ר סטולוביץ' למסע שהפך לימים לסיפור מכונן. בשלב מוקדם מאוד הבין ד"ר סטולוביץ את ייעודו המקצועי כרופא עיניים ילדים, וככל הנראה גם בזכות הקשר המיוחד עם פרופ' נמט מבלי לעבור בחינת שלב ב' איתר תוכנית שאפשרה לעשות פלושיפ עצמאי. בתקופה בה לא היו אימיילים זמינים, הוא פנה במכתבים לכל מי שכתב פרקים ב"תנ"ך" של רפואת עיניים ילדים דאז Harley's Pediatric Ophthalmology.
תשובות הגיעו מאיווה סיטי, מוויסקונסין, וממפיס. כשניסה ליצור קשר עם איש קשר ד"ר גון בייקר John D. Baker, MD בדטרויט, גילה שהוא הוחלף ברופא אחר- ד"ר מתיו רבינוביץ' - וכשהתקשר אליו והציג את עצמו כ"חיים סטולוביץ", רבינוביץ' פתח בצעקות, כששמע שהראיון הראשון יהיה בIowa city לראיון עבודה אצל William Scott . ברגע שהתברר שהוא רופא יהודי ודתי מישראל, התהפכה השיחה כליל, ורבינוביץ' הזמין אותו בחום לבוא מיד להתחלת התת-התמחות בעיניים ילדים ופזילה.
הפלושיפ, שתוכנן לשנה אחת, התארך לשנתיים בעקבות שיחה מקרית עם פרופ' לזר בפורט לודרדייל בכנס השנתי של ARVO: "חיים, למה שלא תישאר עוד שנה?" בדטרויט עבד סטולוביץ' לצד ד"ר רבינוביץ', ד"ר בייקר וד"ר ג'יילס, ורכש שם את יסודות המיקרוכירורגיה של השרירים החוץ-עיניים — תחום שילווה אותו לאורך כל הקריירה. באוגוסט 1986 חזר ארצה, השלים את ההתמחות, והחל לעבוד כרופא עיניים ילדים באיכילוב.
תמונה 3 – ד"ר סטולוביץ יחד עם ד"ר מתיו רבינוביץ' המנטור שלו בפלושיפ ב Kresgy Eye Institute וב Children Hospital of Michigan
מהמרפאה למחקר שמשנה סטנדרטים
תרומתו המחקרית של ד"ר סטולוביץ' לרפואת עיניים בילדים משתרעת על פני תחומים רבים. במחקריו המוקדמים בחן את השימוש באטרופין לציקלופלגיה והראה כי ניתן להשיג אפקט מלא במספר קטן משמעותית של מנות מהמקובל באותה תקופה ( 4 מנות בלבד), וכך סלל את הדרך לפרוטוקולים יעילים וידידותיים יותר למטופל הצעיר. בתחום דרכי הדמעות, הטמיע את שיטת קריגלר -לחיצה על שק הדמעות כדי לפתוח חסימה, פרוצדורה שהפכה מאז לנחלת הכלל בתחום. כמו כן, היה בין הראשונים שהכניסו לשימוש את הסטנט מסוג מונוקה עם חוט פרולן לטיפול בחסימת דרכי דמעות, ופרסם על שיטה למציאת הקצה ושליפתו כאשר הוא נודד לאחור אל הלוע. ובהמשך פרסם מחקרים בתחום כירורגיית הפזילה שהתבססו על ניסיונו הקליני ועל שיטות ניתוחיות שרכש מגדולי המנתחים בעולם ופיתח לאורך השנים.
לצד המחקר הקליני, סטולוביץ' עסק גם ביוזמות בעלות השפעה רחבה על בריאות הילד, והיה ממובילי הטמעת בדיקות הראייה השגרתיות בתינוקות ובילדים בישראל לצורך גילוי מוקדם ומניעת 'עין עצלה'- בגיל שישה חודשים, שלוש שנים ולפני כיתה א'. הבדיקה שהוא הנחיל היא כיום חלק בלתי נפרד משגרת בריאות הילד בישראל.
גם בשנים האחרונות, לאחר פרישתו הרשמית, המשיך ד"ר סטולוביץ' להוביל מחקר חלוצי - הפעם בתחום בלימת קוצר הראייה (מיופיה) בילדים. תרומתו רבת השנים זכתה בהוקרה בין־לאומית בכנס מקצועי ב-2025, מעטים זכו בהוקרה דומה, פרס על מפעל חיים בAAPOS האיגוד האמרקאי של רופאי עיניים ילדים ופזילה.
אם יש חוט מקשר בין כל שנות עבודתו של ד"ר סטולוביץ', זו ההוראה. תחת חסותו התמחו והתפתחו רופאים ורופאות שרבים מהם עומדים כיום בראש יחידות עיניים ילדים בישראל -בהם פרופ' גד דותן, ד"ר נועה אלה-דלמן, פרופ' אורי שפירר, ד"ר דפנה מיצד קורש ואחרים.
כשנשאל מה היה רוצה להעביר לרופא צעיר שרק פותח את דרכו, לא היסס: "תקשיב לחולים. ותקשיב גם להורים. תמשיך ללמוד כל הזמן - תיסע לכנסים, תלך, תשמע, תתעניין. וברגע שאתה קולט ידע חדש, תדע גם להעביר אותו הלאה. הקשבה והרצון לשתף זה הבסיס לחסד ולנדיבות שכל כך מאפיינים את העבודה לצד ד"ר סטולוביץ. באותה נשימה הוסיף עיקרון שמלווה אותו מדי יום: לצאת מכל יום עם תובנה חדשה אחת, ולו הקטנה ביותר.
פרספקטיבה אישית — ד"ר ענת בכר-צפורי
את ד"ר סטולוביץ' הכרתי עוד בסוף תקופת ההתמחות שלי, כשהגעתי אליו כדי לספוג ידע ברפואת עיניים ילדים ולצבור ביטחון לקראת עבודה עצמאית. לא תכננתי אז קריירה בתחום, אבל בזכות הנדיבות שבה שיתף מהניסיון והידע שלו, התאהבתי בתחום וביססתי בו את דרכי המקצועית. באותם ימים עדיין לא היו לי ילדים - הייתי בהריון עם בני הבכור, שרק לפני שבוע התגייס לצבא. כך נסגר איכשהו מעגל: הידע שספגתי אז ממנו מלווה אותי עד היום בעבודתי כמנהלת שירות נוירואופתלמולוגיה ילדים, וגם בכתיבת שורות אלה.

תמונה 4- ד"ר סטולוביץ עם הצוות ביחידת עיניים איכילוב מקבל פרס עבור מפעל חיים בכנס האיגוד האמריקאי לרופאי עיניים ילדים ופזילה AAPOS 2025
הקריירה של ד"ר חיים סטולוביץ' היא סיפור על מזל שנפגש עם התמדה, על סקרנות שלא דעכה מעולם, ועל צניעות שהולכת יד ביד עם השפעה עצומה. מהחלטה של נער בכיתה ח', דרך שיחת טלפון שכמעט הסתבכה, ועד למחקרים שעיצבו את הפרקטיקה הקלינית בישראל ובעולם. הוא בנה תחום, ולצידו דור שלם שממשיך את דרכו. בשם האיגוד הישראלי לרפואת עיניים ובשם תלמידיו הרבים: תודה.
|
“היד עוד נטויה. כל עוד נהיה בריאים וימשיכו לרצות בשירותיי — אני למען הציבור.”
— ד"ר חיים סטולוביץ', כשנשאל מה הלאה
|