"העתיד מונח בכפות ידינו"

ד"ר לאדיסלאב (לוצי) ברר, 1919-1980 – מראשוני מחלקת העיניים בתל השומר

ד"ר עפרי וורוביצ'יק ברר

ד"ר לאדיסלאב (לוצי) ברר

לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר ב-1980, שנים לפני שנולדתי. ובכל זאת, בשנות ההתמחות שלי במחלקת העיניים בשיבא, לא פעם מצאתי את עצמי לומדת בספריית המחלקה, הספרייה שנשאה את שמו. היה משהו מיוחד בללמוד רפואת עיניים דווקא שם, במחלקה שהוא היה בין מקימיה. מעטים מהמתמחים שישבו לידי ידעו מי היה האיש שהספרייה נשאה את שמו. בשורות הבאות אני רוצה לספר עליו.

מהונגריה, דרך ברגן-בלזן, למונפלייה

סבי נולד ב-1919 בעיירה קטנה בגבול הונגריה–רומניה, להורים שעסקו במסחר, ולו אח ואחות. לפני המלחמה נסע ללמוד רפואה בקלוז' שברומניה, והיה בשנה השלישית ללימודיו כשפרצה. על שנות המלחמה כמעט לא דיבר. המשפחה יודעת שהיה במחנה ריכוז, ושהשחרור מצא אותו בברגן-בלזן, על סף מוות. כשחזר לעיירה והבין את גודל האובדן, נסע לדודו ששרד בפריז, ובעזרתו השלים את לימודי הרפואה במונפלייה שבצרפת.

ילדות בהונגריה, עם אחיו

מייסדי מחלקת העיניים, בית החולים תל השומר

1948: הקמת המחלקה

ב-1948 עלה ארצה וגויס מיד לצבא כרופא גדודי. לאחר הקמת בית החולים בתל השומר, במחנה צבאי בריטי לשעבר, הצטרף לצוותו והיה לאחד מראשוני מחלקת העיניים, שבראשה עמד פרופ' שטיין. בתל השומר גם הכיר את סבתי, סוניה, שעבדה שם כאחות.

עם רעייתו סוניה ובנם זאב

הדרך לים עוברת בתל השומר

את סבי אני מכירה בעיקר מהסיפורים של אבי ושל דודי. אחד מהם חוזר שוב ושוב. בשבת בבוקר, בתחילת שנות השישים, המשפחה יוצאת מתל אביב לבילוי בחוף אקדיה בהרצליה. שני הילדים יודעים שהדרך לים תעבור קודם בתל השומר, כי אבא צריך לראות את המטופלים והמנותחים. "ככל שהיינו קצרי רוח להגיע לים," מספר אבי, "ידענו שהמחויבות של אבא היא קודם כל למטופלים. היינו ממתינים לו במכונית, או נכנסים איתו פנימה, ורק אחרי שדעתו הייתה נוחה המשכנו לים."

כך היה גם בחגים. הוא היה מסור מאוד לעבודה הקלינית, ובמשפחה זוכרים אותו במשפט אחד: המטופלים לפני הכול.

במהלך שנות ההתמחות שלי זכיתי לפגוש מטופלים שזכרו אותו מילדותם. אין מרגש מזה.

הרופא כאיש אשכולות

סבי האמין שגם לרופא עסוק צריכים להיות תחומי עניין מחוץ לרפואה. הוא היה חובב מוזיקה קלאסית מושבע, זיהה יצירות רבות בעל פה, ואהב במיוחד את ברהמס. אבל התשוקה הגדולה שלו הייתה אוסף בולים שהקדיש כולו לתולדות רפואת העיניים ולמניעת עיוורון. אבי זוכר אותו רוכן בשעות הלילה המאוחרות, אחרי יום עבודה מפרך, עם זכוכית מגדלת מעל האלבומים ומוזיקה קלאסית ברקע. הוא מיין את הבולים והוסיף לכל דף הסברים שהקליד במכונת כתיבה והדביק בקפידה.

הדפדוף באלבומים הוא שיעור בתולדות המקצוע. יש בהם דף על אריסטו, שתיאר את שכבות העין. יש דף על בדיקת העין, מלוח סנלן ועד הרטינוסקופיה ומנורת הסדק. יש דף על לואי ברייל ועל כתב העיוורים, ודף על גדולי רפואת העיניים באירופה: ארלט, פון גרפה וגונן. כמי שנמצאת בהשתלמות עמיתים ברשתית כירורגית, התרגשתי במיוחד למצוא בין דפיו הסבר מוקלד על ז'ול גונן, אבי ניתוחי היפרדות הרשתית. סבי הציג את האוסף בתערוכות, ואחרי מותו הוציאו בניו לאור בגרמניה את הספר Das Auge als Motiv ("העין כמוטיב", הוצאת Umschau, 1987).

ליד אוסף הבולים בתערוכה

Das Auge als Motiv, 1987

דף מתוך האלבום: "Braille Reading and Printing", עם ההסברים שהקליד והדביק

"מצפון מקצועי"

בין הניירות שהשאיר נמצא פתק בכתב ידו, בצרפתית, תחת הכותרת "Conscience professionnelle" (מצפון מקצועי). בין השאר כתב שם:

"La préparation de l'avenir repose sur nos propres mains"

הכנת העתיד מונחת בידינו שלנו.

זו צוואתו.

הפתק בכתב ידו: "Conscience professionnelle"

סגירת מעגל

השנה נוסדה במחלקת העיניים בשיבא, ביוזמת פרופ' קליינמן, מלגת מתמחה מצטיין על שם ד"ר לאדיסלאב ברר. הזוכה הראשון במלגה הוא ד"ר דניאל דוד.

סבי נפטר ב-1980 מהתקף לב, בגיל 60 בלבד. אני מקווה שהמלגה, כמו הספרייה שנשאה את שמו, תזכיר לדורות הבאים של מתמחים את מה שסבי האמין בו: המטופלים לפני הכול, והעתיד בידינו.