הקשר בין פגיעה בראייה לבין הסיכון לפתח דמנציה  

תקציר: פרופ' מרדכי רוזנר

אלצהיימר ודמנציות קרובות לה פוגעות כיום בערך ב-20 אחוזים מהנשים בגיל 65 שנים וגבוה יותר, ושכיחותם הולכת וגדלה.

נחוצה הבנה טובה יותר של הסיכונים והפחתת הגורמים המשפיעים על התפתחות דמנציה, חומרתה והתקדמותה, כדי להפחית מהנטל של מחלות אלה שהולך וגדל.

התפקוד הראייתי והקוגניטיבי קשורים זה בזה, דבר המבטא עומס קוגניטיבי מוגבר הכרוך באיבוד ראייה, ונובע משינויים מבניים ותפקודיים במוח ו/או בידוד חברתי הנובע מראייה ירודה.

אם כי מחקרים Cross-sectional מצביעים על קשר אפשרי בין ראייה לפגיעה קוגניטיבית, ההוכחות הלונגיטודינליות בנושא מוגבלות.

עדיין לא נבדק לעומק אם ראייה לקויה או מחלת עיניים הינם גורמי סיכון להתפתחות פגיעה קוגניטיבית.

המידע שנאסף במחקר The Women’s Health Initiative (WHI) במעקב של יותר מ- 20 שנה כולל מידע קליני מפורט שמאפשר לבדוק לאורך זמן את הקשר בין ראייה ופגיעה קוגניטיבית.

מאמר קודם שיצא ממחקר זה הראה קשר בין רטינופתיה לפגיעה קוגניטיבית ואיסכמיה של המוח.

במחקר נעשה שחמוש בתוצאות בדיקות חדות הראייה ותוצאות הערכה קוגניטיבית כדי לבדוק את הקשר בין פגיעה בחדות הראייה לבין התפתחות פגיעה קוגניטיבית בנשים לאחר מנופאוזה.

החוקרים הם מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, אוניברסיטת Aarhus בדנמרק, בית הספר לרפואה Wake Forest בצפון קרולינה, האוניברסיטה של דרום קליפורניה בלוס-אנג'לס, המכון הלאומי להזדקנות בבלטימור, מרילנד, האוניברסיטה של צפון קרולינה ב- Chapel Hill , האוניברסיטה של קליפורניה בסן דייגו, האוניברסיטה של מסצ'וסטס ב- Worcester, מכון המחקר הרפואי קליפורניה פסיפיק בסן-פרנציסקו, האוניברסיטה של קליפורניה בסן-פרנציסקו, ומערכת הרפואה Veterans Affairs Palo Alto.

במחקר נכללו נשים בגיל 66 עד 84.

המחקר נערך משנת 2000 ועד עתה. התפקוד הראייתי נקבע על פי בדיקות חדות ראייה וסווג לשלוש קטגוריות: גרוע מ- 20/40, גרוע מ- 20/80 וגרוע מ- 20/100. בנוסף נקבע גם התפקוד הראייתי הסובייקטיבי על פי תוצאות שאלון שמולא באופן עצמאי.

פגיעה קוגניטיבית נקבעה על פי בדיקות קוגניטיביות והערכה קלינית. נקבע מידת הסיכון להתפתחות פגיעה קוגניטיבית לאחר בדיקה בסיסית של הראייה. זוהו סך הכול 1061 נשים שגילן הממוצע היה 73.8. ל- 206 שהיוו 19.4 אחוזים הייתה פגיעה בראייה על פי דיווח עצמי ו- 183 המהווים 17.2 אחוזים היו עם חדות ראייה פגועה. ארבעים ושתיים נשים המהוות 4 אחוזים היו עם דמנציה אפשרית, ו- 28 נשים המהוות 2.6 אחוזים היו עם פגיעה קוגניטיבית קלה שלא הידרדרה לדמנציה.

המעקב היה של 3.8 שנים בממוצע (טווח של 0 עד 7 שנים). נשים עם ראייה פגועה היו בסיכון מוגבר לפתח דמנציה בהשוואה לנשים ללא ראייה פגועה.

הסיכון הגבוה ביותר להתפתחות דמנציה נמצא בקרב נשים עם חדות ראייה 20/100 או גרוע יותר, סיכון מופחת יותר היה בקרב נשים עם חדות ראייה 20/80 או גרוע יותר ומופחת עוד יותר בקרב נשים עם ראייה 20/40 או גרוע יותר.

ממצאים דומים היו לגבי הסיכון לפתח פגיעה קוגניטיבית קלה. בדיקות חדות ראייה שהראו ראייה לקויה היו קשורים בסיכון גבוה פי 2 עד פי 5 להתפתחות דמנציה במהלך מעקב מדיאני של 3.8 שנים.

המסקנה הייתה שקיים קשר בין פגיעה בראייה על פי בדיקות חדות ראייה לבין סיכון מוגבר לפתח דמנציה. המגבלה העיקרית של המחקר היא במספר הקטן יחסית של הקבוצה.