מתקצר: פרופ' מרדכי רוזנר

החלפת עדשה רפרקטיבית חד-צדדית לעומת דו-צדדית בעדשה טריפוקלית באמטרופים פרסביופים  

 

 

פרסביופיה היא איבוד אקומודציה או אקומודציה לא מספקת של העין. זהו תהליך נורמלי, פיזיולוגי ובלתי הפיך. הוא מתבטא בחוסר יכולת למקד אובייקטים קרובים על הרשתית. זהו אחד הגורמים השכיחים ביותר להפרעה בראייה בכל העולם. כאשר שליש מאוכלוסיית העולם מבוגרים מ- 40 שנים, צופים ששכיחות הפרסביופיה תהיה 1.8 ביליון עד 2050.

פרסביופיה כרוכה בפגיעה באיכות החיים של אנשים בני 40 או יותר ובנוסף לכך היא לרוב פוגעת באנשים הנמצאים בשיא החיים המקצועיים והיצירתיים.

 

תיקון אופטי של פרסביופיה מושג לרוב על ידי משקפיים או עדשות מגע. הטכניקות הניתוחיות השונות לתיקון פרסביופיה כוללות שיבוץ בקרנית (corneal inlays), מונוויז'ן לסיק, וטיפול פרסביופי תוך סטרומלי בלייזר פמטוסקונד (femtosecond intrastromal presbyopic treatment).

 

כל הטכניקות האלה לא פועלות על הגורם הראשי לפרסביופיה, שהוא העדשה. כיום, קיימת אפשרות לטיפול בפרסביופיה באמצעות החלפת עדשה רפרקטיבית (refractive lens exchange – RLE) שכוללת הוצאת העדשה והחלפתה בעדשה תוך עינית מולטיפוקלית.

 

המטרה של עדשה מולטיפוקלית היא לספק חוסר תלות במשקפיים בראיה לקרוב ולרחוק ביחד, על ידי חלוקת האור לשתיים או יותר נקודות מיקוד כתוצאה משינויים בצפיפות האופטית או בקמירות של העדשה התוך עינית. עדשות תוך עיניות דיפרקטיביות מעוצבות כך שכיוון האור משתנה בהתבסס על עיקרון הדיפרקציה, כאשר הוא פוגע בקצה של חוסר המשכיות. 

 

בעדשות אלה יש טבעות על שטח פניהן. כאשר אור מגיע לטבעות אלה הוא מוטה לשני נקודות מיקוד בעדשות ביפוקליות או לשלוש נקודות מיקוד בעדשות טריפוקליות.

תיקון פרסביופיה באמצעות עדשות תוך עיניות מולטיפוקליות נמצא בשימוש, ולרוב הוא מתבצע בחולים עם הפרעות רפרקציה או ירוד.

 

המחקרים המועטים שבדקו החלפת עדשה לתיקון רפרקציה באמצעות עדשה תוך עינית מולטיפוקלית באנשים עם אמטרופיה מדווחים על השתלות בינוקולריות או מונוקולריות. עד עתה לא פורסם מחקר שמשווה בין ניתוח אונילטרלי לבילטרלי עם השתלת עדשות טריפוקליות במטופלים אמטרופים עם פרסביופיה. המטרה של המחקר הנוכחי היא לבצע השוואה כזו.

 

החוקרים היו מספרד: ממחלקות לירוד וניתוחי רפרקציה, Clı´nica Baviera, בבורגוס, מדריד, ולנסיה ובילבאו.  המחקר היה רטרוספקטיבי, רב-מרכזים ורב-מנתחים.

 

המדדים להכללה היו עיניים אמטרופיות עם תיקון ספירי של מינוס רבע עד פלוס חצי דיופטריות  וצילינדר פחות משלושת רבעי דיופטריות, ואקוויוולנט ספירי בין מינוס רבע לפלוס רבע דיופטר. בנוסף לכך חדות הראייה שאיננה מתוקנת לרחוק הייתה עד 0.9 בכל עין. במחקר נכללו  171 עיניים של 122 מטופלים. קבוצה זו חולקה לשתי תת-קבוצות אשר באחת הניתוח היה מונוקולרי ובשנייה – בינוקולרי. בוצעה הערכה של הרפרקציה, שביעות הרצון וחוסר התלות במשקפיים.

 

התוצאות הראו שחדות הראייה הבלתי מתוקנת לרחוק וחדות הראייה המתוקנת לרחוק היו כמעט ללא שינוי לאחר ניתוח מונוקולרי ובינוקולרי. חדות הראייה הבלתי מתוקנת למרחק ביניים ולקרוב הייתה טובה יותר במקרים שעברו ניתוחים בינוקולריים. הניבוי של התוצאות והיעילות היו גבוהים יותר בקבוצה הבינוקולרית, בעוד שהבטיחות הייתה טובה יותר בקבוצה המונוקולרית. דיספוטופסיה dysphotopsia)) ראייתית הייתה גרועה יותר וחוסר התלות במשקפיים עבור כל מרחקי הראייה היו גבוהים יותר בקבוצה הבינוקולרית.

 

המסקנות היו שהחלפת עדשה רפרקטיבית עם השתלה בינוקולרית של עדשה תוך עינית טריפוקלית במטופלים אמטרופים פרסביופים מצליחה יותר לאפשר חדות ראייה לא מתוקנת לקרוב מאשר השתלה מונוקולרית. מאידך לא נמצא הבדל משמעותי לגבי חדות ראייה לא מתוקנת לרחוק ולמרחק ביניים וכן לא נמצא הבדל משמעותי במידת שביעות הרצון.