מתקצר: פרופ' מרדכי רוזנר

Submandibular Gland Transplantation vs Minor Salivary Glands Transplantation for Treatment of Dry Eye: A Retrospective Cohort Study. 

הטיפול במחלת עין יבשה הוא מסובך. לאחרונה הוצג אלגוריתם מבוסס, רב שלבים, לקביעת הטיפול המתאים ביותר למחלת עין יבשה עבור כל חולה, בהתאם לחומרת מדדים סובייקטיביים ואובייקטיביים.

בשלב הראשון מומלצות הדרכות, התאמות סביבתיות, לובריקנטים, שימור דמעות וטיפולים פיזיקליים. כאשר אלה לא מספקים, ניתנות תרופות מרשם, טיפות סרום ועדשות מגע טיפוליות. ניתוחים שמורים רק למקרים הקשים של מחלת עין יבשה, והם כוללים שתי גישות של השתלת בלוטות רוק: השתלה מיקרווסקולרית של בלוטה סבמנדיבולרית או השתלה של בלוטת רוק מינורית.

ההנחיות לבחירת הגישה הניתוחית הן מעורפלות. שני הניתוחים מספקים לובריקציה ספונטנית, המשכית ואנדוגנית כאשר ריר מחליף את הדמעות, ומשפר את התסמינים ו/או הסימנים של עין יבשה, כולל בדיקת שירמר, זמן שבירת דוק הדמעות ומאפיינים נוספים.

שני הניתוחים שונים במורכבות שלהם, בדרישות הטכניות, בטראומה שנגרמת בניתוח, בצורות ההפרשה, במידת הלובריקציה ובסיבוכים הניתוחיים. בהתחשב בשונות המשמעותית בין שני הניתוחים ובשונות הרבה בין חולי מחלת עין יבשה, יש צורך גם בהנחיות מושכלות ומבוססות לבחירת הניתוח המועדף עבור כל חולה.

במחקר הנוכחי בוצעה השוואה של היעילות של שני הניתוחי בחולים שונים עם מחלת עין יבשה.

נבדקו גם הסיבוכים הניתוחיים והעלויות כדי לקבוע התוויות מבוססות לבחירת הניתוח העדיף בכל מקרה. החוקרים היו מסין ובריטניה. המחקר היה רטרוספקטיבי, ונכללו בו 73 חולים עם מחלת עין יבשה במצב קשה, ללא הקלה עם טיפולים אחרים.

החולים חולקו ל-3 קבוצות: קבוצה A כללה 35 עיניים עם מחלת עין יבשה שהוגדרה כמצב סופי (end-stage) שעברו השתלה של בלוטה סבמנדיבולרית. קבוצה B כללה 20 עיניים עם מחלת עין יבשה שהוגדרה כמצב סופי, שעברו השתלת בלוטת רוק מינורית, וקבוצה C כללה 18 עיניים שם מחלת עין יבשה שלא הייתה במצב סופי, שעברו השתלת בלוטת רוק מינורית. כל החולים עברו בדיקות שירמר, בדיקת זמן שבירת דוק הדמעות, צביעה קרנית בפלואורסצאין ובדיקת חדות ראייה.

נמצא שמשך האשפוז, משך הניתוח והתשלום לבית החולים היה גבוה יותר באופן משמעותי בקבוצה A בהשוואה לקבוצות B ו- C.

העיניים בקבוצה A היו עם מחלת עין יבשה בדרגה החמורה ביותר והראו שיפור משמעותי כעבור יותר משנתיים לאחר הניתוח: שירמר השתפר מ- 0.36 ל- 20.23 מ"מ, זמן שבירת דוק הדמעות השתפר מ- 0.03 ל- 1.74 שניות, צביעת קרנית בפלואורסצאין השתפרה מ- 10.97 ל- 7.58 וחדות הראייה הטובה ביותר השתפרה מ- 0.11 ל- 0.2.  

קבוצה B הייתה עם נתוני התחלה דומים אך השיפור לאחר ניתוח היה מועט ורק במבחן שירמר ובצביעת קרנית בפלואורסצאין. במבחן שירמר היה שיפור מ- 0.55 ל- 3.79 מ"מ, ובצביעת קרנית בפלואורסצאין השיפור היה מ- 11.10 ל- 9.58. בקבוצה G ערכי הבדיקות של שירמר, זמן שבירת דוק הדמעות, צביעת קרנית בפלואורסצאין וחדות הראייה לפני הניתוח היו טובים יותר וחוץ מאשר חדות הראייה השתפרו באופן משמעותי לאחר הניתוח: מ- 0.89 ל-9.35 מ"מ, מ-3.49 ל- 9.08 שניות, מ- 1.83 ל- 0.53 ומ- 0.81 ל-0.89 בהתאמה.

המסקנות היו שניתן להמליץ על השתלת בלוטה סבמנדיבולרית לטיפול במצב סופני של מחלת עין יבשה שלא מגיבה לטיפול אחר. השתלת בלוטת רוק מינורית עשויה לתת תוצאות משביעות רצון במצבים עם מחלת עין יבשה שלא מגיבה לטיפול, כאשר הפגיעה בעין פחות חמורה.