פרופ' מרדכי רוזנר

הפרקטיקה המקובלת כיום של טיפול בטוקסופלסמוזיס  

טוקסופלסמוזיס בעין הוא הסיבוך השכיח ביותר של זיהום בפרזיט החד תאי (protozoan) טוקסופלסמה גונדי (Toxoplasma gondii). זיהום כזה לרוב פוגע במקטע האחורי של העין, ומתבטא באופן החריף כדלקת רטינלית נמקית עם חזרות (recurrent necrotising retinitis) שמלווה בדלקת ויטראלית (vitritis), או באופן כרוני כצלקת רטינו-כורואידלית שמצביעה על דלקת חריפה בעבר.

התבטאות לא טיפוסית יכולה לכלול זיהום ראשוני, נוירו-רטיניטיס ואובאיטיס קדמית, מופיעה בערך ב- 10% מהמקרים. טוקסופלסמוזיס בעין נפוץ בכל אזורי העולם, ומהווה את הגורם השכיח ביותר לאובאיטיס של המקטע האחורי בסדרות מקרים מארצות רבות.

סיבוכם שונים יכולים להשפיע על הראייה, כמו ירוד, גלאוקומה, ממברנות פיברו-וסקולריות אפירטינליות, חסימה של כלי דם של הרשתית והיפרדות רשתית. אי לכך איבוד ראייה הוא שכיח בקרב חולים שמטופלים בטוקסופלסמוזיס במרפאות אובאיטיס, וחדות הראייה מגיעה ל- 6/60 או פחות ב- 14%-32% מהעיניים.

בערך משנת 2000, יש שינוי גלובלי בהבנת האפידמיולוגיה של טוקסופלסמוזיס בעין ובגישה הטיפולית.

בניגוד להנחה שהייתה מקובלת בעבר, שטוקסופלסמוזיס של העין היא מחלה קונגניטלית, ברור היום שברוב המקרים הזיהום נרכש לאחר הלידה, לרוב בעקבות אכילת בשר מזוהם שלא מבושל מספיק או תוצרי בשר.

הזיהום מספיק שכיח, כך שבדיקות סרולוגיות אינן ספציפיות, ויש צורך בטכנולוגיות מולקולריות הכוללות PCR ו- ELISA לבדיקת זגוגית ומי לשכה כדי לאבחן מקרים לא טיפוסיים. הטיפול המקובל מזה שנים רבות כולל תרופות פומיות אנטי-פרזיטיות וסטרואידים.

במהלך העשור האחרון אפשרויות הטיפול התרחבו והן כוללות גם זריקות לזגוגית של חומרים אנטי-מיקרוביאליים ואנטי-דלקתיים. למרות שנוספו גישות טיפוליות חדשות בטוקסופלסמוזיס של העין, המצב נשאר מאתגר הן לאבחנה והן לטיפול, והמקרים הלא טיפוסיים עלולים להיות מבלבלים.

מספר סקירות אזוריות הראו שקיימת שונות רבה בגישות הטיפוליות בטוקסופלסמוזיס, אפילו באותה המדינה. אי לכך סקירות בין-לאומיות עשויות לעזור בזיהוי גישות הטיפול העכשוויות ולעזור בתכנון הטיפול.

החוקרים קיבצו 192 קלינאים שמתמחים באובאיטיס מ- 48 מדינות, והקימו בנובמבר 2020 את קבוצת המחקר הבין-לאומית לטוקסופלסמוזיס (International Ocular Toxoplasmosis Study Group), כשהמטרה הייתה לסכם את הגישות הטיפוליות העכשוויות במחלה. 

המאמר הנוכחי מסכם את הניסיון של הקבוצה בנוגע לצורות ההתייצגות של המחלה בעיניים, ולגישות הטיפוליות המועדפות שלהם.

החוקרים היו מאוסטרליה, ברזיל וצרפת. הרופאים חברי הקבוצה הבין-לאומית הזו ענו על סקר על 36 נושאים בנוגע לצורות הקליניות של טוקסופלסמוזיס, שימוש בבדיקות, התוויות לטיפול, טיפולים סיסטמיים וטיפולים לזגוגית עם תרופות אנטי-פרזיטיות וסטרואידים, וכן גישות למעקב ולטיפול מונע.

ההסתמנות השכיחה ביותר הייתה של רטינו-כורואידיטיס ליד צלקת פיגמנטרית בעין אחת, שנמצאה ביותר מ- 60% מהמקרים אצל 77.1% מהרופאים, אך דווחו גם ממצאים לא טיפוסיים שונים.

הסיבוכים השכיחים היו עכירויות קבועות בזגוגית, ממברנה אפי-רטינלית, ירוד, ויתר לחץ תוך עיני או גלאוקומה.

רוב הרופאים הסתמכו על אבחנה קלינית עם (56.8%) או ללא (35.9%) סרולוגיה כדי לאבחן מחלה טיפוסית, ורובם (68.8%) הסתמכו על בדיקת נוזל תוך-עיני, בדרך כלל PCR, במקרים לא טיפוסיים. 66.1% מהרופאים טיפלו בכל החולים (למעט חולות בהריון), ו- 33.9% טיפלו רק בחולים נבחרים.

הטיפול של השורה הראשונה היה מתן פומי של trimethoprim–sulfamethoxazole אצל 66.7% מהרופאים.

60.9% מהרופאים טיפלו גם במתן לזגוגית של clindamycin. 97.4% מהרופאים טיפלו גם בסטרואידים באופן סיסטמי, ו- 24.7% הזריקו סטרואידים לזגוגית, כעט תמיד (72.3%) יחד עם תרופה אנטימיקרוביאלית. רוב הרופאים (60.4%) עקבו אחר כל החולים ו- 35.9% מהרופאים עקבו רק אחר חולים נבחרים לאחר הריפוי מהמחלה החריפה. טיפול פרופילקטי עם trimethoprim–sulfamethoxazole ניתן לחולים נבחרים על ידי 69.8% מהרופאים.

מחקר זה עשוי להיות לעזר באבחון, טיפול ומניעה של טוקסופלסמוזיס של העין.