פרופ' מרדכי רוזנר

השוואה בין המאפיינים הקליניים וההיסטופתולוגיים של ממברנה אפירטינלית אידיופתית  

ממברנה אפירטינלית אידיופתית Idiopathic epiretinal membrane (ERM) היא ממברנה פיברוסלולרית פתולוגית הנמצאת בממשק רשתית-זגוגית, וגדלה על שטח הפנים הפנימי של הרשתית.

שכיחותה בערך בין 5.3% ל- 18.5% באוכלוסייה הכללית. מניחים ש- ERM אידיופתי נגרם מהפרדות הזגוגית האחורית (PVD), אשר גורמת להפרדות הממברנה המגבילה הפנימית  (ILM) internal limiting membrane ובעקבותיה פרוליפרציה של תאים על פני הרשתית, שיוצרת את ה- ERM.

מאז תואר ניתוח להסרת ERM באמצעות טכניקות של ויטרקטומיה ב- 1978, מחקרים היסטופתולוגיים הראו שלסוגי תאים שונים, כמו תאי גליאה, תאי אפיתל פיגמנטרי של רשתית (RPE), מיופיברובלסטים, היסטיוציטים ומקרופגים, יכול להיות תפקיד משמעותי בהיווצרות ERM. אולם, הפתופיזיולוגיה המדויקת של ERM נשארה לא ברורה.

עד היום גם אין הסכמה לגבי המועד המועדף לניתוח. לבערך 70% עד 80% מהחולים יש שיפור בראייה לאחר ניתוח מוצלח של הסרת ERM, אך יש חולים עם שיפור מוגבל בלבד לאחר ניתוח, גם כשאין סיבוכים.

ההתוויה המקובלת כיום לניתוח ERM מבוססת על הקליניקה של הפרעות לראייה או דירוג של השינויים ברשתית על פי בדיקת OCT, שאינן מספקות להערכה טובה של הפרוגנוזה התפקודית.

המחקר הנוכחי בוצע כדי לקבל מבט מבפנים על הפתוגנזה של ERM, שיאפשר להעריך את הסיכונים לעומת התועלת של התערבות ניתוחית. במחקר זה בוצעה השוואה בין המאפיינים הקליניים וההיסטופתולוגיים של ERM אידיופתי באמצעות בדיקת המורפולוגיה שלו על פי בדיקת OCT ובדיקת הממברנות שהוסרו בניתוח. החוקרים היו מטאיפיי, טיוואן.

המחקר היה רטרוספקטיבי ונכללו בו 87 עיניים של 87 חולים עם ERM אידיופתי שעברו ויטרקטומיה וקילוף ERM מ- 2019 עד 2020. נאספו ונבדקו מחדש תוצאות בדיקות העיניים הקליניות, כולל בדיקת חדות הראייה ובדיקת OCT, לפני ואחרי הניתוח.

רקמת הממברנה שהוצאה בניתוח הויטרקטומיה קובעה בפרפין לבדיקה היסטולוגית ואימונוהיסטוכימית. התוצאים העיקריים היו הקשר בין המאפיינים הקליניים בתמונות OCT וההרכב התאי של ה- ERM שהוצאה בניתוח על פי בדיקות אימונוהיסטוכימיות. השינויים בחדות הראייה ועובי מרכז המקולה לפני ואחרי הניתוח נבדקו גם כן.

בהתבסס על ה- OCT המאפיינים המורפולוגיים באזור הפובאה סווגו לשלוש קבוצות: קבוצה 1A - בעיקר עיבוי של הרשתית החיצונית, ב- 15 מקרים. קבוצה  1B – הרשתית החיצונית משוכה בצורת אוהל והרשתית הפנימית מעוותת, ב- 39 מקרים. קבוצה 1C – רשתית פנימית מעובה מאד, ב- 33 מקרים.

באופן כללי חדות הראייה הסופית לאחר ניתוח ועובי המקולה המרכזית השתפרו כעבור שנה מהניתוח בכל הקבוצות. החולים עם חדות ראייה טובה יותר בהתחלה היו גם עם חדות ראייה טובה יותר בסוף המעקב שלאחר הניתוח. החולים עם ממברנות אפירטינליות בדרגה 1C היו עם ההפחתה הרבה ביותר בעובי המקולה המרכזית לאחר הניתוח, בהשוואה לאלה שבדרגה 1B ובדרגה 1A, אך לא היה הבדל משמעותי בין הדרגות השונות בנוגע לעובי המקולה המרכזית בבדיקה האחרונה.

קשר הפוך נמצא בין צפיפות ההיסטיוציטים והמיופיברובלסטים בין שלוש הקבוצות. הצפיפות הכוללת של התאים והצפיפות של תאי גליאה ב- ERM היו בקשר חזק לחדות ראייה גרועה ושיפור נמוך בעובי המקולה המרכזית בבדיקה האחרונה.

המסקנות היו שלשגשוג תאי גליאה יש תפקיד חשוב ביצירה ובהתקדמות של ERM. ממברנות עם צפיפות גבוהה של תאים ובמיוחד של תאי גליאה, גורמות נזק לרשתית וכתוצאה מכך התוצאות שלאחר ניתוח לקילוף הממברנה הן גרועות מבחינת חדות הראייה.

ממצאים אלה מספקים הוכחה נוספת שתומכת בגישה לנתח בשלב מוקדם חולים עם ERM אידיופתי עם הפרעות לראייה.