השלב המאוחר של AMD הוא הגורם המוביל לאובדן ראייה בקרב מבוגרים בני 50 ומעלה. מספר החולים העולם ב- AMD הוערכה בכ־ 196 מיליון בשנת 2020, וצפויה לעלות ל־288 מיליון עד שנת 2040. למרות שהפתוגנזה המדויקת של AMD אינה ברורה, נזק חמצוני, נאווסקולריזציה פתולוגית ואובדן יכולת ההתחדשות של תאי הרשתית, זוהו כגורמים מרכזיים. AMD מסווג לצורה רטובה – אקסודטיבית, וצורה יבשה. הטיפול בצורת הרטובה מבוסס על תרופות נוגדות VEGF הדורשות הזרקות תוך עיניות תכופות ומעקב קליני צמוד. לעומת זאת, לצורה היבשה אין כיום טיפול מוכח. עלויות הטיפול ב- AMD, במיוחד בשלבים המאוחרים, מהוות נטל כבד. מאחר שהאסטרטגיות המניעתיות הקיימות מוגבלות בעיקר לשינויי אורח חיים, קיימת חשיבות רבה לפיתוח שיטות יעילות למניעה ראשונית וכן לטיפולים לא פולשניים משלימים או חלופיים.

אצטילציסטאין(N‑acetylcysteine)  הוא נוגד חמצון המכיל גופרית, שפועל הן כקוטל רדיקלים חופשיים והן כקודמן לגלוטתיון  (glutathione) - טריפפטיד מרכזי במערכת ההגנה התאית. עד כה נמצא שאצטילציסטואין הוא נוגד חמצון יעיל למצבים שונים בעיניים בעכברים ובבני אדם. עם זאת, הפוטנציאל של אצטילציסטואין כטיפול ב־AMD  טרם נחקר באופן מספק. יש מקום למחקר כזה כי נזק חמצוני ממלא תפקיד חשוב בהתפתחות AMD, פגיעה בתאי האפיתל הפיגמנטרי של הרשתית היא אירוע מרכזי בפתוגנזה של AMD, ומחקרים הראו את חשיבות הגלוטטיון בהגנה על תאי RPE מפני עקה חמצונית. מחקר על תאי RPE מתורמים, הראה שאצטילציסטואין הפחית עקה חמצונית, עם הגנה משמעותית יותר בתאים שמקורם היה בחולי AMD. בנוסף, מחקר במודל עכברים של ניוון רשתית מושרה־אור, הראה שהזרקות תוך־צפקיות של אצטילציסטואין הפחיתו עקה חמצונית ברשתית. למרות שממצאים אלה מצביעים על פוטנציאל טיפולי מבטיח של אצטילציסטואין כנגד AMD, אין כיום ראיות מספקות לגבי השפעת אצטילציסטואין הניתן דרך הפה על הסיכון להתפתחות AMD.

המחקר הנוכחי נועד לבחון את הקשר האפשרי בין שימוש באצטילציסטואין לבין הסיכון להתפתחות AMD  במדגם ארצי של אוכלוסיית טייוואן, מנתוני מאגר ביטוח הבריאות הלאומי של טייוואן.  החוקרים היו מטייוואן והמחקר היה רטרוספקטיבי וכלל 22,498 משתמשים באצטילציסטואין ו- 138,607 לא-משתמשים, בין השנים 2003-2017. לאחר ביצוע התאמה בין הקבוצות מבחינה דמוגרפית ומחלות רקע, נכללו בו 5,234 משתתפים בכל קבוצה. בוצעו ניתוחים ממוינים לפי גיל ומין, וחושבה המנה היומית כדי להעריך קשרי מנה‑תגובה. נעשה שימוש במודלי רגרסיה להערכת יחס הסיכונים לכל תוצאה. התוצאים העיקריים היו יחסי סיכונים עבור AMD מכל הסוגים: רטוב ויבש.

התוצאות הראו שלמשתמשים באצטילציסטואין היה סיכון נמוך באופן משמעותי לפתח AMD בהשוואה ללא-משתמשים. השפעה מגינה זו נצפתה גם עבור כל אחד מסוגי ה-AMD, הרטוב והיבש. ניתוחים סטטיסטיים נוספים הראו ירידה עקבית בסיכון ל‑AMD בקרב משתמשי אצטילציסטואין בכל קבוצות הגיל והמין. נמצא גם קשר מנה‑תגובה, ומנות גבוהות יותר של אצטילציסטואין היו קשורות לירידה גדולה יותר בסיכון ל‑AMD  ול-AMD יבש. ניתוחי רגישות בקרב מטופלים בני 60 שנה ויותר, ובני 70 שנה ויותר תמכו אף הם בקשר בין שימוש באצטילציסטואין לבין ירידה בסיכון ל‑ AMD, ובמיוחד לצורתו היבשה.

מסקנת המחקר הייתה ששימוש באצטילציסטואין היה קשור לירידה משמעותית בסיכון ל‑ AMD  ובמיוחד ל- AMD  יבש. ממצאים אלה תומכים בצורך במחקר נוסף לבחינת יעילותו של אצטילציסטואין כטיפול מניעתי ל- AMD.