בתחילת ספטמבר יצאה משלחת רפואית מבית החולים איכילוב למדינת בורונדי שבאפריקה - לחוויה מטלטלת ומשנת חיים.

המשלחת יצאה מטעם איכילוב ובהזמנת משרד החוץ ושגרירת ישראל ברואנדה ובורונדי, הגב׳ עינת וייס. את המשלחת הובילה הגניקולוגית ד״ר רונית אלמוג, ולצדה השתתפו גם כירורגית השד ד״ר סוניה ודאוקר, רופאת הילדים ד״ר אלה אלקון טמיר, מומחית למחלות זיהומיות ד״ר מיכל דקל, רופא הנשים ד״ר עדיאל כהנא, האופטומטריסט נתנאל סיילם, ואני - ד״ר ניר גומל, רופא העיניים

בורונדי, מדינה המוגדרת כדמוקרטית אך מתפקדת בפועל כמדינה סמכותנית, מונה כ-12 מיליון תושבים ונחשבת לאחת המדינות העניות בעולם. רמת שירותי הרפואה בה נמוכה מאוד, ותוחלת החיים הממוצעת עומדת על כ-60 שנה בלבד. על פי ההערכות, יש במדינה פחות מ-1,000 רופאים, מתוכם כ-200 מומחים בלבד - רובם מרוכזים בעיר הבירה הכלכלית בּוּג׳וּמְבּוּרָה (Bujumbura).

היציאה למשלחת לוותה בהרבה סימני שאלה ובתחושה של הלא נודע - לא ידענו אם יהיו חשמל, מים זורמים או אפילו מזון ראוי. לאחר הגעתנו, נסענו בדרך-לא-דרל לעיר הבירה הפוליטית גיטגה (Gitega), בה מתגוררים כ-180 אלף תושבים לאורך כביש ראשי אחד, המוקף חנויות קטנות ושכונות בוץ עניות. בכל האיזור חשמל ומים זורמים נחשבים למותרות, ואפילו בבית החולים BONNE ACTION, שבו עבדנו ושבו מועסקים ארבעה רופאים בלבד, לא היו מים זורמים.

טרם היציאה למשלחת נודע לנו כי אין בעיר ולו רופא עיניים אחד, וכי רוב תושבי המקום - ילדים ומבוגרים כאחד - מעולם לא נבדקו על ידי רופא עיניים. הציפייה וההתרגשות לבואנו היו עצומות והפרסומים שהיו בעיר טרם הגעתנו קראו לכולם להבדק אצל רופא העיניים. ארזנו ציוד רפואי עיני נייד במזוודות, ובנוסף קיבלנו תרומות נדיבות של תרופות מחברות לפידות, ד״ר פישר, בפנטן ובית המרקחת של איכילוב, לצד מאות מסגרות ועדשות למשקפיים, משקפי קריאה ומשקפי שמש. במדינה שבה זוג משקפיים פשוטים נחשבים סמל סטטוס וחלום רחוק - ידענו שכל זוג שנביא יוכל לשנות חיים.

(תמונת מזוודה)

חשבתי שתחום העיניים יהיה מוקד מרכזי במשלחת, אך לעוצמת הביקוש לא יכולנו להתכונן. כבר עם הגעתנו השתרך תור ארוך וצבעוני של אנשים שחיכו מחוץ לבית החולים, וקיבלו אותנו בחיוכים, מחיאות כפיים וריקוד מסורתי.

(תמונה צבעונית)

להפתעתי, חדר רופא העיניים בבית החולים היה מאובזר במכשור חדש לגמרי (אפילו מכשיר אוטורפרקטומטר, US  ויאג לייזר היו בחדר!) - אך נטוש לחלוטין. וכך יכולנו להתחיל מיד בבדיקות. השמועה על בואנו התפשטה במהירות, ותוך זמן קצר השתרך תור של מאות אנשים שמחכים לבדיקת העיניים.

(תמונה של תור ארוך לבדיקת עיניים)

המטופלים, שרובם באו ממעמד עני וחלש, ביקשו להיבדק - גם כשהכול היה תקין. הם רצו שיראו אותם, שיקשיבו להם ושיקדישו להם תשומת לב. חלקם ביקשו משקפיים לקריאה, אחרים - משקפי שמש להגנה מהשמש הקופחת. במהרה התורים הלכו והתארכו: מתוך כ-1,000 איש שהגיעו במיוחד לטיפולים של המשלחת הישראלית, 600-700 הגיעו במיוחד לבדיקת עיניים.

כדי להתמודד עם היקף הביקוש, הקמנו מערך טריאז׳ שסיווג את המטופלים לפי תלונות, מראה עין, גיל וחדות ראייה. שאר הרופאים חברי המשלחת, לאחר הכשרה קצרה, סייעו לנו בבדיקות, ואפילו השגרירה והמאבטח שלה נרתמו לסייע!

(תמונה שלי עושה טריאז׳)

במהלך שלושה ימי בדיקות מרוכזים בדקנו מאות מטופלים וביצענו טריאז׳ לכ-1,500 תינוקות, ילדים ומבוגרים. התאמנו וחילקנו כ-300 זוגות משקפיים - למרחק, לקריאה ולשמש. החיוכים על פני האנשים, שזכו לקבל זוג משקפיים וכנראה זכור לראות תמונה חדשה לראשונה בחייהם, היו יקרים מפז, והניצוץ בעיניהם היה שווה את הכול.

(תמונה של מישהו עם משקפיים)

מבחינה רפואית, רבים מהמטופלים סבלו מקטרקט בשנות ה-50 לחייהם, מקצתם נותחו בערים סמוכות, אך החלק הארי נותר ללא טיפול. דלקות עיניים, בלפריטיס ויובש עיני היו תופעות שכיחות, לצד קוצר ראייה בילדים ומתבגרים. המראות הקשים ביותר היו של חולים עם גלאוקומה מתקדמת - נערות צעירות עם נזק בלתי הפיך, מבוגרים עם לחצים גבוהים ולא מאוזנים, ואף בני זוג קשישים ועיוורים שביקשו מרשם חתום כדי לקבל מקל נחייה.

(תמונה שלך ושל נתנאל בודקים)

מעבר לצד המקצועי, ליוותה את כולנו תחושת שליחות - לחזק את הקשר בין בורונדי לישראל. כיוון שאין לישראל שגרירות רשמית בבורונדי וכמעט שלא מגיעות לשם משלחות ישראליות, נחשבה המשלחת לאירוע חשוב ותקדימי ובמהלך המשלחת ליוותה אותה השגרירה של רואנדה (שאמונה גם על היחסים עם בורונדי). החשיבות הגדולה של המשלחת השתקפה גם ברצון של הגברת הראשונה של בורונדי, דמות מוערכת ובעלת השפעה רבה במדינה, לפגוש אותנו.

(תמונה של חברי המשלחת עם הדגל והשגרירה)

בימים שבהם נשמעים בעולם קולות לא פשוטים כלפי ישראל, הזכות להשפיע, להסביר ולהציג את פניה האנושיות של מדינתנו היא מתנה עצומה - ואין דרך ראויה ומכובדת יותר לעשות זאת מאשר דרך הרפואה בכלל, ורפואת העיניים בפרט.

המשלחת הייתה עבורי חוויה מעצימה ומשנה חיים - לראות, לגעת ולעזור, גם אם זה רק קצה הקרחון. זו הייתה הזדמנות להעריך מחדש את מה שיש לנו כאן - את המדינה, את מערכת הבריאות, ואת האנשים שמלווים אותנו מדי יום. אני גאה שזכיתי לקחת חלק במשלחת כה משמעותית ופורצת דרך, להראות את האנושיות הישראלית, לשים פנים אמיתיות מאחורי השם ששומעים עליו בחדשות, ולהבין שיש עוד מקומות שסובלים ומתמודדים - ושביכולתנו, כל אחד בדרכו, לעזור ולשנות.